אח"י שמרון כבר פוגעת בנתניהו בלי קשר לתוצאות הבדיקה

מה הסימן המובהק שהעסקים כבר לא כרגיל? כשמנסים להפגין עסקים כרגיל. ביום שני בצהריים שעט ראש הממשלה אל סיעת הליכוד, ובישר לנוכחים: "תורידו הילוך, אני הולך להיות כאן עוד הרבה זמן". את זה שנתניהו לא נוטש מחר בבוקר כבר אפשר היה להבין איכשהו במהלך אינספור כהונותיו האחרונות, אבל העובדה שהוא נאלץ להזכיר זאת לנוכחים ולמצלמות מעידה שמשהו באחיזת הברזל שלו בשלטון התרופף. הצהרה כזו מהדהדת את נאומי "זה מקום העבודה שלי" מעידן אולמרט ואת ביקורי שרון במזנון הכנסת על מרק עוף בימים שמסביב נהם הסער. את המובן מאליו אין צורך לומר, ואם צריך לומר – סימן שזה לא מובן מאליו.

סתיו 16' בממשלת ה-66 אמור היה להיות כמו שמפלגות שלטון אוהבות: יציב ומשעמם. אבל במקום זאת, יש אדי דלק באוויר: חקירות ראש הממשלה, פינוי עמונה המתרגש ובא (על כך בהמשך), סגירת התאגיד, מס הדירה השלישית, ועכשיו גם פרשת הצוללות.

הדבר העיקרי שקרה השבוע הוא שאחרי חודשים ארוכים, נתניהו איבד את השליטה על סדר היום התקשורתי. מאז הבחירות, כשנתניהו רצה שנדבר על גז דיברנו על גז; תדרך עיתונאים – עסקנו בתדרוכים; השתלח בעיתונאים – השתלחות בעיתונאים השתלטה על סדר היום. הוא היה העורך הראשי של סדר היום הלאומי. קידום חוק ההסדרה בניגוד לרצונו ובעיקר שלל הפרסומים מעל ומתחת לפני הים מצאו אותו לראשונה זה זמן רב מאוד בצד שמגיב להתרחשויות ולא בזה שיוצר אותן. זה נשמע דבר של מה בכך, אבל זה לא.

ההסתבכות בפרשיית אח"י שמרון עשויה להשפיע גם על ההכרעה שאמורה ליפול בימים הקרובים על עתיד השידור הציבורי. כדי להצליח במהלך האגרסיבי של ביטול התאגיד, זה חייב להיות הנושא מספר אחת בחשיבותו מבחינת נתניהו, כדי שירתום אליו את כל הלחצים והפיתויים שמעניק לו תפקידו. הבדיקה החדשה מדרדרת את נושא התאגיד למקום נמוך יותר, וכיוון שלכחלון קיום התאגיד דווקא חשוב מאוד נראה כרגע שהחלטת מנדלבליט שיגרה טורפדו אל מה שנתניהו הגדיר "שיקום רשות השידור".

פרשת הצוללות פוגעת בנתניהו בשני היבטים עיקריים, גם אם לא תבשיל לפלילים. הראשון, הוא העובדה שהנכס העיקרי של נתניהו, היותו מר ביטחון בעיני הישראלים, הוטל בספק. גם בהנחה שהחוק לא הופר, העובדה שקודש הקודשים המקומי, הנשק האסטרטגי של ישראל, נקשר בשמותיהם של פרקליטי צמרת ומתווכים עלומים, מזיקה למעמדו של ראש הממשלה. רצף התגובות של לשכתו ושלוחותיה מאז יום רביעי מעיד על כך היטב.

השני, הוא האפשרות שתיפתח חקירה פלילית. המאבק האמיתי בשבוע האחרון לא נסוב על צוללות, אלא על השאלה אם היועץ המשפטי לממשלה יעמוד בסירובו הנוכחי לפתוח בחקירה כזו. במקרה שישנה את טעמו, ייאסר על נתניהו ונאמנו דוד שמרון לדבר זה עם זה. מבחינת נתניהו, זה משול לפירוק המשפחה. במשרדו של שמרון נהרו כל האירועים האסטרטגיים של שלטון הליכוד מאז 2009. מפירוק מפלגת העבודה ב-2011, דרך האחדות עם לבני, הסיכומים עם בנט וגם כל מה שקשור בזוג נתניהו ובילדיו. לשכת ראש הממשלה האמיתית לא תמיד נמצאת בקריית הממשלה, אלא כמה קילומטרים משם, במשרד שמרון-מולכו-פרסקי בגן הטכנולוגי.

זה עוד כלום לעומת מה שצפוי לנתניהו אם המשטרה תגדיל ראש ותחליט גם לאסור על נתניהו לשוחח עם כל עובדי המשרד. במקרה כזה יאבד ראש הממשלה גם את יצחק מולכו, שליחו המדיני ולמעשה שר החוץ של ישראל. מי יודע, הרהר השבוע מישהו מאנשי נתניהו בסרקזם, במקרה כזה יש חשש שלא יושג בקרוב שלום עם הפלסטינים.

מימינו בצלאל

ואולי בסוף חוק ההסדרה כן יעבור? מה שנראה כהזיה פרועה לפני כמה שבועות עשוי להתממש, כדרכן של הזיות פוליטיות משני צידי האוקיינוס.

מבין כל תומכי ומקדמי החוק, היחיד שבאמת מאמין בו ומקדם אותו הוא בצלאל סמוטריץ'. נציג תקומה מהיר הדיבור הוא מנוע הטורבו מאחורי המהלך, ובינתיים, חייבים להודות, הוא עושה בית ספר לנתניהו, ליברמן וכחלון גם יחד.

כש-25 מחברי סיעת הליכוד חתמו על החוק לפני כמה שבועות, הם עשו זאת כדי לצבור נקודות אצל המתפקדים אבל מתוך הערכה שחתימתם לא תעמוד למבחן מעשי. אבל לחיים יש דינמיקה משלהם: בנט גילה שהליכוד עקף אותו מימין ומנסה להפיל עליו את אשמת פינוי עמונה, והחליט להוביל את המהלך. נתניהו ניסה לבלום את החוק אבל כשבנט התעקש הוא נאלץ לאפשר לשרי הליכוד לתמוך בחוק בועדת השרים. עכשיו, לפתע, הקואליציה כולה מחויבת להצבעה, כולל שר האוצר כחלון ושר הביטחון ליברמן. הראשון לא מתעניין בחוק והשני לא מעוניין בו, אבל שניהם ייאלצו לתמוך בו עד הסוף. כחלון יצביע בעד כי הוא מבין שאם המשמעת הקואליציונית תופר בחוק ההסדרה היא תופר גם בחוק ההסדרים, וליברמן כי אין לו שום רצון להיות מלוהק לתפקיד השמאלן הממשלתי, זה שמנע את הכשרתם של אלפי בתים ביהודה ושומרון. בקיצור: החוק כבר נכנס לפס הייצור. כדי להוציא אותו משם יידרש מהלך אקטיבי.

היועצים המשפטיים של הכנסת והממשלה הזהירו שהחוק בנוסחו הנוכחי יביא את השרים אל ספסל הנאשמים בהאג. סמוטריץ' משוכנע שאם הייתה דרך לשפוט את הבכירים הישראליים, זה כבר אמור היה לקרות על בניית סניף בנק לאומי בגילה, לא על הכשרת כמה קראוונים בעמונה.

אבל כדרכם של ויכוחים על יהודה ושומרון, גם זה הנוכחי לא עוסק בדיני נדל"ן או במשפט בינלאומי, אלא בימין נגד שמאל. ובמקרה הספציפי הזה, אולי בחילופי דורות: בכל הנוגע ליהודה ושומרון, נתניהו, ליברמן ואחרים מעדיפים מדיניות של תגובה והתגוננות. סמוטריץ' שייך לאלה שחושבים שהגיע הזמן ליזום ולהתקיף. המחלוקת הזו, גם אם פחות במפורש, מאפיינת גם את הנהגת המתנחלים. מהלך ההסדרה, שהחל כאקדח קפצונים לצרכים פוליטיים מחנאיים, עשוי להתברר כנשק אסטרטגי. לא ברור עדיין אם תותח או חרב פיפיות.

הנדל, לא צבי

כשניל הנדל מונה לבית המשפט העליון, לפני שבע שנים, הוא הופיע בעיתונים תחת העמודה של "מועמד הימין". השופט חובש הכיפה מבית המשפט המחוזי בבאר שבע קודם במרץ על ידי נציגי האיחוד הלאומי וישראל ביתנו.

השבוע, הנדל ישב בהרכב שציווה על הרב הראשי המיועד של צה"ל, אייל קרים, לחזור בו מהתבטאויות עבר, ולא – ייפסל מינויו. "יש פוסקים הרבה יותר גדולים ממנו שאומרים אחרת", אמר הנדל. "כאשר קרים אומר שהיום הוא לא מתיר, זה לא מספיק. הוא צריך לומר שזה אסור אז וכיום. אנחנו צריכים ממנו דברים ברורים". פרשת קרים עשויה להתגלות כאחד הגולים העצמיים המרהיבים שהבקיע כאן בית המשפט העליון, אבל לא רבים ציפו שדווקא הנדל יעלה בהרכב.

חירות שיפוטית היא בבסיסה מעלה חשובה, וגם אירוע נפוץ למדי. ההיסטוריה רצופה בתקדימים של שופטים שאכזבו את ממניהם. זה קרה בארצות הברית, כאשר שופטים רפובליקניים מובהקים גילו את הליברליות שלהם מתחת לגלימה. ואם זה קרה שם, במערכת משפט שנבחרת ישירות בידי פוליטיקאים, על אחת כמה וכמה בישראל, שבה שופטים לא מתבטאים בגלוי בנושאים פוליטיים.

זה שיעור בצניעות לכל הצדדים לקראת מאבק האיתנים בין שקד ונאור על מינוי ארבעה שופטים חדשים. לא כל הנוצץ זהב, לא כל חובש כיפה הוא שמרן כתום ולא כל מי שנשואה לעובד של הקרן החדשה תקדם את פסיקות מרצ, כמו שלא כל ניל הנדל הוא צבי הנדל.

(פורסם ב"מקור ראשון". הצילום: לע"מ)

 

 

שתף:
Share

תגובות

ציוצים אחרונים בטוויטר
עקבו אחריי