- חשבו על השופט: יושב אדם באולם קטן, דל ספסלים בתל אביב. מולו חולפים בסך צווי ירושה, משפטי תעבורה, הודעות צד ג' של הפניקס נגד מגדל, יום אחרי יום, חודש אחרי חודש. ופתאום, בוקר אחד, נוחתים באולמו ראש ממשלת ישראל, רעייתו, עשרים מאבטחים וכל התקשורת הישראלית. פתאום, לרגע אחד, לתיק אחד, הוא במרכז העניינים, יותר מנשיאת בית משפט העליון. כל המדינה תשמע מה הוא הורה לראש הממשלה. כל ערוץ ואתר יצטט את פסק הדין. מה אתם הייתם עושים?
- משפט דיבה, בטח כזה שמערב את האיש החשוב והמוכר ביותר במדינת ישראל, הוא דרמה שיכולה להתפתח לכל מיני כיוונים, והבמאי שלה הוא השופט. מה המשקל של העובדה שמדובר כאן בראש ממשלת ישראל? האם השופט ייטה לרופף קצת את כללי סדר הדין האזרחי ולאפשר חקירה נגדית רחבה יותר? כזו שלא נוגעת רק לשאלה האם ערב אחד רעייתו זרקה אותו משיירת ראש הממשלה על כביש מספר אחת? או שמצד שני ייתן לראש הממשלה מרווח פעולה שתובע רגיל, עד רגיל, לא היה מקבל? ואולי הפוך, יקבע שמרחב העלבון והדיבה של דמות ציבורית כה משמעותית מצומצם יותר משל סתם אדם מהרחוב?
- בסוף, הדינמיקה של משפט דיבה די פשוטה: התובע מבקש לצמצם את היריעה ולדון רק במה שהוא איתר כשקר חסר תום לב שהושמע אודותיו. הנתבע רוצה להרחיב את היריעה עוד ועוד: לחפור בעברו של התובע, להראות שאין לו שם טוב, לטעון שעקרונות דמוקרטיים רבי משמעות עומדים כאן למבחן, לא רק מעידה קטנה, גם אם תוכח כזו. ככה התנהלו כל משפטי הדיבה הגדולים שמוכרים לנו: קסטנר-גרינוולד, שרון-טיים, דיין-סרן ר' ולהבדיל בממדים – חזן-סגל. הפרקליטים של סרנה, עו"ד פלדמן ואפשטיין, ינסו להשאיר את הזוג נתניהו על הדוכן כמה שיותר. הפרקליטים של ראש הממשלה ורעייתו ירצו כמה שפחות זמן דוכן.
- במקרה אני קצת מכיר את השופט הזה. קוראים לו עזריה אלקלעי, והוא היה השופט בתביעה שהגיש נגדי חבר הכנסת אורן חזן בקיץ האחרון. חזן הוא עדיין לא נתניהו, ואני לא יגאל סרנה (לשמחת שני הצדדים), אבל עשרים שעות דיונים ו-77 עמודי פסק דין מאפשרים ללמוד קצת על מה שצפוי לנו היום, ואולי גם בפסק הדין.
- להלן הכותרת: מדובר בפורמליסט מארץ הפורמליסטים. ככל שהצלחתי להבחין במהלך המשפט שלי, השופט אלקלעי מתייחס לתביעת דיבה של מפורסמים כאל מה שקוראים בפקולטה למשפטים "ראובן נגד שמעון". ההסתבכויות של חזן לפני ואחרי הגשת התביעה לא עניינו אותו, גם לא הרקורד של חדשות 2. בזמן אמת, אני מודה, זה תסכל אותנו מאוד. ככלי תקשורת שנגרר על ידי פוליטיקאי עתיר שערוריות לתביעה על זוטי דברים קיווינו להגנה של שיקולי מדיניות רחבים. בדיעבד דווקא היה בזה היגיון.
- אלקלעי יבדוק שאלה מרכזית אחת: היה, או לא היה? הושלך מהרכב, או לא הושלך? ואם לא היה, האם הפרסום בפייסבוק היווה עיתונות אחראית? ובהנחה שלא, האם לכתוב זאת בפייסבוק היה בגדר הבעת דעה מותרת? הפורמליזם עובד לשני הכיוונים: הוא גרם לכך שאלקלעי איבד את הסבלנות לתירוצי הדחייה של התובעים, והורה להם להתייצב באולמו עם כל הכבוד לטראמפ, סין ודיוני הכנסת. "מי שתובע, שיתייצב", פסק. ומצד שני, הוא כבר הצהיר על כוונתו להשלים את כל המשפט, לרבות הוכחות וסיכומים, תוך יום דיונים אחד. דיון אחד פירושו, לדעתי, שהוא לא מתכוון לאשר שאלות על אופיה של הגברת, יחסי הזוג, שמפניות וסיגרים, פרשות עבר מביכות ולחלופין סמינריונים בדמוקרטיה וחופש הביטוי. ראובן נגד שמעון. בנימין ושרה נגד יגאל.
להרחבה:
