הנחמה היחידה באזעקות ששמעו השבוע כמה מיליוני ישראלים הייתה התקוות שהן יבשרו על בוא האחדות. ובכן, בהקשר הזה, לפחות בינתיים, מדובר באזעקת שווא. כדי להמיס את ההבטחות המנוגדות של המפלגות הרלבנטיות יהיה צורך, לא עלינו, בהתחממות רבה משמעותית מזו שהביא חיסולו של מח"ט הג'יהאד האיסלמי. הצדק מלמד דווקא שמעזה תצא האחדות. למרות ניסיונות כנים של שני הצדדים לשווק את עצמם כחזקים מול החמאס, הרי גנץ, יעלון, לפיד, נתניהו, בנט וליברמן בילו יחדיו את צוק איתן כמעט בלי שום מחלוקת עקרונית. בעולם ענייני יותר, הם היו חותמים השבוע על קווי יסוד שבראשם יוזמה נחרצת לפירוז רצועת עזה מסיוט הטילים שממרר את חיי הישראלים כבר עשרים שנה.
בלוני הניסוי שמתעופפים בין שתי הסיעות הגדולות רחוקים מלהוות מו"מ כן ורציני לאחדות. לרוב, אלה בלוני נפץ שאליהם מחוברים מטענים. אבל בכל זאת, ההתרשמות היא שמשהו התרכך. רעיונות יצירתיים מחליפים ידיים. למשל, פירוק סמלי של הבלוק, מינוס סמוטריץ' והח"כ השני שלו. למשל, נבצרות של נתניהו למאה יום, כמו שקובע החוק כעת, ואז מינויו של גנץ לראש הממשלה.
נתניהו פועל תחת ההנחה שהחלטת היועמ"ש בתיקיו תיפול בשבוע הבא. אם כן, זו תהיה התפתחות דרמטית. מקובל היה לחשוב עד עכשיו שהיא תקל על הקמת ממשלה, בלעדיו כמובן, אבל ייתכן שהמצב הפוך. הליכוד לא ידיח את נתניהו, וכמעט בלתי סביר לחשוב שחברי כחול לבן יתנדבו לחתום על מועמדותו של האיש שנשבעו להפיל, רגע אחרי שהפך לנאשם. מה שקשה לפני החלטת היועץ יהפוך בלתי אפשרי אחרי. זו הסיבה לתחושת הדחיפות שמלווה גם את מקורבי גנץ המעוניינים באחדות. הם מבינים שאם לא יגיעו לסיכום עד תום המנדט של גנץ, בעוד 120 שעות, אולי לא יגיעו לסיכום בכלל.
דמות המפתח בכחול לבן היא גבי אשכנזי. לפיד ממילא נגד מתווה הנשיא ובעד מיעוט, גנץ ממילא בעד המתווה ונגד המיעוט, יעלון לא יפרק את החבילה. אשכנזי, הגרוש ללירה כמו שהגדיר את עצמו בזמנו, הוא האיש החשוב. כשנתניהו נפגש אתו השבוע לעדכונים ביטחוניים זה לא היה רק בגלל תפקידו כיו"ר הזמני של ועדת החוץ והביטחון. מי ששוחחו עם אשכנזי השבוע התרשמו שתמיכתו בממשלת מיעוט הצטננה פלאים, ולעומת זאת איבתו הצוננת לנתניהו הפשירה מעט. הוא נכון יהיה לשקול, בתנאים מסוימים, את אימוץ רעיונותיו של הנשיא.
מה שמעלה את השאלה מהו, בעצם, מתווה הנשיא? זרם ער של שיחות טלפון נכנסות נרשם בלשכת ריבלין. רוב הפניות, מכחול לבן והליכוד, עסק בניסיון להבין את המועד המדויק של יציאה לנבצרות, והאם עמדת הנשיא היא שמשך הנבצרות ייספר בשנתיים של נתניהו, או בשנתיים של גנץ.
מחזה סוריאליסטי
האיום שמוסיף להדריך את מנוחת נתניהו הוא אותה ממשלת מיעוט מפורסמת בתמיכת עפר כסיף ועאידה תומא סלימאן. "קשקוש", הגדיר זאת אחד ממתנגדי המהלך. אחרים מתייחסים אליו עדיין יותר ברצינות. בלב הויכוח בצמרת עומדת שאלה אחת, לא עקרונית אלא טקטית: האם הנזק שייגרם לכחול לבן מהשבעת ממשלה בתמיכת עופר כסיף ושות' עולה על התועלת, או שהתועלת עולה על הנזק.
בש"ס הציעו מתווה שיסכל זאת: אם כבר ממשלת מיעוט, למה לא ממשלת מיעוט ימנית, נתניהו-ליברמן, בתמיכת החרדים מבחוץ? השבעת ליברמן בתמיכה מבחוץ של ליצמן תהיה מחזה סוריאליסטי נאה. האיום שמדריך את מנוחת גנץ ואולי עוד משאיר בחיים את המגעים לאחדות הוא חבירה של ליברמן לממשלת הימין-חרדים שאותה עזב השבוע לפני שנה ואליה סירב להצטרף. איילת שקד היחידה שעובדת בכך. העניין הוא שהאמון בינה ובין נתניהו עוד נמוך יותר מזה שמאפיין את יחסיו עם ליברמן.
אין זה סוד שליברמן חושד בנתניהו שהוא עומד מאחורי פתיחת חקירת ישראל ביתנו שכמעט מוטטה את מפעל חייו. נתניהו משוכנע שליברמן פועל להפילו בגלל לחץ חשאי מהפרקליטות. ככל הידוע, מדובר בחשדות שווא הדדיים. איזו אירוניה: שני האישים שמערכת אכיפת החוק השקיעה הכי הרבה שנות אדם בניסיון להרשיעם מאשימים זה את זה בתיאום הדוק עם אותה מערכת ממש.
בנט ושקד, סחורה מבוקשת
השבועות האחרונים עברו במכרז של המדינה שנערך בין שתי המפלגות הגדולות על סחורה מצומצמת אך יקרת ערך: בנט ושקד. בפני כחול לבן ניצב פרדוקס: ככל שההצעה הייתה משתפרת במונחי תיקים, היא הייתה מקשה על השניים להיכנס לממשלה. הם היו נתפסים כגולדפרב ושגב על אסיד (במקרה של האחרון זה גם דימוי הולם). כמי שחיסלו את שלטון נתניהו בן 10 השנים ואת הברית בת 40 השנה בין הפריפריה והכיפות הסרוגות עבור חופן מיניסטרים. הייתה גם בעיה נוספת, והיא – כפי שהתברר בדיעבד – שנתניהו ישווה וישפר כל הצעה מאגף המינויים, גם אם זה אומר למנות לראשונה בתולדות המדינה שר ביטחון מסיעה בת שלושה מנדטים.
במקום זאת, הוחלט להגיש להם הצעה אידיאולוגית מפתה: את בקעת הירדן. שבוע לפני הבחירות הבטיח בנימין נתניהו להחיל את החוק הישראלי על כל יישובי הבקעה, רובן ככולן יישובים חילוניים שהוקמו על-ידי מפא"י. בשיחות של ממשל טראמפ עם גנץ ואנשיו עלה שהם מחכים – כבר שנה פחות שבועיים – לממשלה ישראלית. שגריר ארצות הברית דייויד פרידמן אמר זאת במילים מפורשות מאוד לפני כמה שבועות למקור ראשון: הגבול הישראלי יזוז מזרחה, רק מחכים לממשלה יציבה שתקום. במעשה לא דיפלומטי בעליל, הבהירו שליחי טראמפ שהבוס שלהם רוצה לראות אחדות. מתווה הנשיא טראמפ, אם תרצו.
שני חברי כנסת ויועץ אחד נשלחו לבנט ושקד עם ההצעה הבאה: בקווי היסוד של הממשלה הבאה תיכלל תמיכה בהחלת החוק. יש לנו שלחים, הזהיר אחד מהם את הימין החדש, בכוונו לסמנים יוניים במפלגה כמו עופר שלח. הפתרון המוצע היה חופש הצבעה. 55 חברי כנסת מהימין, פלוס ליברמן, פלוס תל"ם, היו מספקים רוב גדול למהלך. זה היה מאפשר לימין החדש להסביר שלא העדיפו את גנץ על פני נתניהו, אלא את ההתיישבות על פני עוד בחירות. אבל בנט סירב לפתח את ההצעה, וכחול לבן מצאה את עצמה נעה מסיפוח ההתיישבות להמשך הפלירטוטים עם רע"מ וחד"ש. אלה הם חייה בזמן האחרון. למפלגות מרכז, כידוע, אין שותפים טבעיים.
בהצעתו בשבוע שעבר, נתניהו בלם את המהלך. הוא משוכנע שאלמלא מינה את בנט לשר הביטחון, היה מוצא את עצמו ביום שישי הזה בקיסריה, מוקף ארגזים ועם התואר "יושב-ראש האופוזיציה". הוא הגשים חלום ישן: להיות איווט. במשך שבע שנים, מאז נכנס לפוליטיקה, זכה בנט בקביעות ליותר מנדטים מליברמן אבל לתפקידים נחותים יותר. הסיבה הייתה מפלגתו על רבניה ועסקניה ורוחה הנמוכה. הוא לא יכול היה, כמו ליברמן, להציב אולטימטום ולהיעלם כי תמיד הטלפון שלו הבהב עם רב שקיבל שיחת טלפון מנתניהו. לכן בנט היה בעשור האחרון שר החינוך והכלכלה, וליברמן – שר החוץ והביטחון. לכן ליברמן השתריין בליכוד במחירים נדיבים ובנט ושקד נאלצו לנדוד בצמד בערבות הימין, לא מוזמנים להיכנס.
היום לפני שנה הציב בנט אולטימטום לנתניהו: או שאתמנה לשר הביטחון, או שאתפטר. ראש המל"ל מאיר בן שבת נשלח אז בידי ראש הממשלה אל הרב דרוקמן עם מידע סודי, דרוקמן התרשם והמטען הממולכד שהונח לפתחו של ראש הממשלה פורק. הקמת המיזם הצולע של הימין החדש נועדה להזיז אותו לעמדה שבה יוכל להציג בפני הליכוד איום אמין. חלק ממכריו הותיקים של בנט כמעט ונבהלו. מאז הבחירות הוא נהג באכזריות וציניות, אבל זה השתלם. השבוע צולמו שר הביטחון היוצא והנכנס עם בן-שבת במשרד הביטחון בקריה, חמורי סבר ומקבלים עדכונים מהדרום. הרב דרוקמן לא עודכן הפעם.
כמובן, עוד מוקדם מאוד לקבוע אם מדובר ביותר מהצלחה טקטית רגעית: רבין היה רמטכ"ל ששת הימים, ובנט עלול להיות שר ביטחון לשישה ימים. הלוואי שכהונתו במשרד הביטחון תלווה ביצירתיות ותעוזה כמו זה שגילה בדרך לקומה ה-14 בקריה.
שלוש שאלות ליועץ
- "דמי יהיה על ידיך", זעק ניר חפץ על שופט בית משפט השלום שדן בצו איסור הפרסום בעניינו, "אתה מוביל אותי אל הגרדום". עד המדינה נלחם למנוע את פרסום הלחץ האסור שהופעל עליו בחקירה. לפני הדיון ואחריו תדרך פרקליטו וגם היועץ המשפטי לממשלה שאותו לחץ לא השפיע עליו כלל, והוא הסכים להעיד נגד נתניהו מרצונו החופשי. האירוע החריג בבית המשפט הוא ההוכחה שאלה טענות שווא. שבוע אחרי שנסחט באיומים בידי המשטרה הוא שכח מהאירוע, ואז, כמעט שנתיים אחר-כך, נסער עד כדי צעקות על שופט?
- היועץ המשפטי לממשלה טען בשבוע שעבר שלא ידע על אמצעי החקירה הפסול בזמן אמת. לפי פרסום השבוע, בהסכם עד המדינה היה סיכום סודי בעל-פה בין הפרקליטות לחפץ שלפיו העדות האסורה בפרסום לא תועבר לסנגורים. אם היועץ לא ידע עליו, האם היו עוד סיכומים סודיים שעליהם הוא איננו יודע?
- מתי התגלה המעשה למנדלבליט? למרבה ההפתעה, הוא גילה על כך עוד לפני השימוע של פרקליטי נתניהו. פרקליטו של שאול אלוביץ', ז'ק חן, עסק בכך בהרחבה בשימוע של מרשו שנערך כבר באוגוסט. דבר לא נעשה מאז ועד שהדבר פורסם, לפני שבוע. אבל בעייתי מכך: כאשר מנדלבליט כתב ללשכת עורכי הדין לפני חודשיים שלא הופעלו לחצים חריגים על עדי המדינה, הוא כבר ידע שזה איננו המצב. ממי שרוצה לטעון שבא לשימועים בנפש חפצה מצופה לא לטייח כל פגם חקירתי. האם לא הגיע הזמן לשמוע מהיועץ את דעתו האמיתית?
