אחרי יאיר לפיד, עכשיו זה תורו של אבי גבאי להיקלע לסערה עזה. המכות ניחתו עליו השבוע ברצף מסודר, מכאיב: תחילה, הפרסום המרשיע על הפעלת דף פייסבוק אנונימי נגד יאיר לפיד, סיפור שהיה ברנז'אי אלמלא התברר שגבאי הכחיש זאת בקולו ובתמונתו כמה ימים קודם לכן. אחר כך הגיעה פליטת הפה על כך שהכותל שייך גם לנוצרים. במפלגת העבודה הריחו דם: עמיר פרץ השתלח ביו"ר שנוא נפשו כמיטב המסורת המפלגתית, ובכירים אחרים הדליפו למעריב רמז מטרים על החלפתו הקרבה של גבאי ברמטכ"ל לשעבר בני גנץ. הפרסום טען שגבאי תומך בהצרחה, אבל, אם להגיד בעדינות, לא דחוף לחבריו של גבאי להשיג את הסכמתו בטרם יתניעו את המהלך. וזה רק עד סגירת הגיליון.
מפלגת העבודה לא נוהגת לחסל את ראשיה בבחירות, אלא רק להוציא להם את הנשמה. ארבעת ראשיה האחרונים נערפו לאחר כישלון בקלפי, לא לפניו. אין גם מנגנון פנימי שמאפשר את הקדמת הפריימריז לפני הבחירות, ולא לאחריהן; גם כך, בכירי העבודה מתעבים זה את זה לא פחות משהם מסתייגים מגבאי.
אבל יש הבדל אחד: גבאי הוא חבר טרי, טרי מאוד, במפלגה. הסרט התיעודי "המועמד" שיעלה בקרוב ב"יס" מראה את גבאי, לא כל כך מזמן, כאיש שניהל את מטה הבחירות של כולנו וכחלון. הם מתפלמסים שם באריכות, בחדרים הסגורים, על מה צריך לעשות כדי להביא קולות מהמחנה הטבעי, הימין. נסיבות אישיות, לא אידיאולוגיות, שלחו את גבאי לניצחון המסחרר בעבודה. יש מי שלא יסלח. קצת משעשע שמי שיעשה זאת הוא עמיר פרץ, שבדיוק שב מעוד סבב נדודים במפלגה אחרת.
ההפעלה (היקרה) של דפי פייסבוק נגד לפיד יעילה מאוד אבל מעידה גם על מצוקה. לפיד וגבאי יצאו איש איש לדרכו תחת ההבנה שניצחון יגיע רק דרך הבאת קולות מהימין. חצי שנה אחר כך, לפיד נכנס בגבאי וגבאי בלפיד. התוצאות: מספר המושבים המצרפי של שתי הרשימות, שהיה 42 מנדטים בתחילת החורף, יורד כבר ל-28 מנדטים לפי הסקרים האחרונים. זו לא הסיבה, אלא התוצאה. לא שניים רבים והשלישי לוקח, אלא השלישי לקח, והשאיר את השניים לריב על השאריות.
הכול תלוי באדמו"ר
סיפור חסידי בחוגי אגודת ישראל טוען שבשבוע האחרון ביקשו אנשי שר הביטחון ליברמן מחברי הכנסת של התנועה לתקוף את מתווה הגיוס החדש בכל הכוח, להשתלח בו בלי חשבון. הרבה יותר קל להחליק אותו בגרון כשהחרדים עושים קרעכצן.
נכון או לא, אין להם סיבה לכך: החוק החדש הוא הדבר הטוב ביותר שיכולים החרדים לבקש: המכסות צנועות, אין עיצומים פליליים, ובעיקר: הוא קוצב עד חמש שנים לפני שיהיה צורך בביטולו. בפעמיים הקודמות שחוק הגיוס היה נושא לאומי, אדם בשם לפיד צבר מנדטים והמפלגות החרדיות הושלכו לאופוזיציה. מה רע בדחיית הסכנה עד סתיו 2023?
ההיגיון – בהנחה הלא מובנת מאליה שהוא רלבנטי למשברי דת ומדינה – אומר שחוק הגיוס צריך לעבור בקלות, בלי להשאיר עקבות. הרי גם אם מי מהניצים מעוניין לפרוש, הוא לא יוכל להפיק רווח פוליטי. הפרישה תתבצע בסוף יולי, אבל הכנסת יוצאת לפגרה כך שהבחירות לא תתקיימנה לפני ינואר. איש לא ירוויח בבחירות ממשבר שנשכח כבר חצי שנה קודם לכן. כשמדובר בליברמן, הוא גם יודע דבר נוסף: אפילו אם יעזוב את הממשלה, יש 61 ח"כים בקואליציה, החוק יעבור, והוא עלול למצוא את עצמו באופוזיציה חודשים ארוכים. עדיף, במקום זאת, להישאר בקריה בתקופה הבוערת הקרובה ולמנות את הרמטכ"ל הבא.
אבל לפעמים לא רק ההיגיון מדבר. סימני השאלה: האם האדמו"ר מגור יחליט גם הפעם להתעלל בכל התחזיות ולצאת למערכה נגד ההצעה של משרד הביטחון? האם החקיקה המורכבת תתאפשר בסד הזמנים הלחוץ? ואולי בכלל הקואליציה תפנה ותבקש דחייה נוספת מבג"צ? צה"ל חיכה שבעים שנה לחרדים, הוא יסתדר מול האיראנים עוד חצי שנה.
היכונו לדיל
הקדימון הארוך בהיסטוריה יסתיים בקרוב כשעל השולחן תונח תכנית השלום של דונלד טראמפ. האם מי שהפתיע במזרח הרחוק יתרגל הפתעה דומה גם במזרח התיכון?
משהו קצת התבלבל השבוע בחלוקה האובססיבית 'כן ביבי'לא ביבי', שלפיה, בשרשור אם אתה בעד נתניהו, אתה בעד טראמפ ומכאן גם בעד קים; ואם אתה נגדו, אז אתה נגד טראמפ ומסתכל בעין עקומה על ניסיון לפתור סכסוך גרעיני. בטופס ההתפקדות לליכוד לא הופיע, כזכור, הצורך לתמוך ברודנים צפון קוריאניים, ומאידך השמאל דווקא תמך פעם במפגשי פסגה עם רוצחי המונים במיל'.
ובכל זאת, לא דומה קיים ג'ונג און ליהודה ושומרון. המעגל הסובב את טראמפ מחויב לישראל ולימין הרבה יותר מאשר הוא עסק בחצי האי הקוריאני. ההשקפה של הנשיא הנוכחי בלתי יציבה בנוגע לג'י 7, קוריאה ועניינים אחרים, אבל בנושא הישראלי הוא עקבי עד אימה. לא סתם אבו מאזן בהיסטריה. שלשום טרחו בבית הלבן לתדרך שזו לא תהיה תכנית מטעם נתניהו, מה שמעורר את החשד שגם האמירה הזו תואמה מראש עם משרד ראש הממשלה. שלום כנראה לא ייצא מפה.
שותף נאמן
"הוא עבד עלינו", מביט הפרסומאי אודי פרידן אל המצלמה בייאוש, באחד משיאי הסרט התיעודי החדש, "המועמד". הוא, זה משה כחלון, ו"עלינו" – התל אביבים המבריקים שניהלו את מסע הבחירות שלו ב-2015.
תזכורת: הבחירות לכנסת העשרים. משה כחלון הוא ממליך המלכים, אבל הוא מסרב לבחור בין הרצוג ונתניהו. הוא צולח מאות שאלות עיתונאיות בלי להתחייב אם אחרי הבחירות ימליץ על יו"ר הליכוד או על יו"ר המחנה הציוני. בסצינהמשעשעת, בבית קפה אחד, ניגשים אליו תוך דקה גם אשת שמאל שלוחשת על אוזנו "אני מתה עליך, אבל תיתן תקווה לעם, חייבים להחליף את השלטון", וגם גבר מבוגר, חובש כיפה, שאומר: "אני איתך לגמרי, אבל אתה עם הימין, כן?".
זה היה הימור מסוכן, אבל מוצלח. מסוכן, כי בבחירות ראש בראש מי שיושב על הגדר עשוי להימחק. מוצלח – כי יכול לקרות גם להפך. אורלי לוי חווה את אותה הדילמה בעצם ימים אלה ממש.
אודי פרידן, שעבד בעבר עם פרס וברק, זיהה היטב שכחלון הוא המעבורת שעל סיפונה אפשר יהיה להעביר בוחרים מהימין לממשלת הרצוג. אבל כמו שכחלון עבד על פרידןוגבאי, גם פרידן וגבאי עבדו על כחלון: גם הם לא באמת חשבו שביום אחרי הבחירות כחלון יעשה מכרז בין נתניהו והרצוג על צדק חברתי. הם רצו שהוא יסדר להם מהפך, בסוף הוא סידר אותם.
האמת היא שכחלון לא יכול היה ללכת עם הרצוג כל עוד הייתה אפשרות מתמטית לנתניהו להרכיב ממשלה. הוא איש ימין שרוב מצביעיו, כפי שנחשף בזמן אמת, היו מצביעי המחנה הלאומי. בקואליציה הנוכחית, במבחן התוצאה ולא ההצהרות, הוא גם נחשף כשותף הנאמן ביותר של הליכוד. מכל ראשי מפלגות הלוויין שמחפשים כיצד להשתחל חזרה למפלגת האם, הוא היחיד שיתקבל שם בנפש חפצה. הפרסומאים התל אביבים ידלגו לאורלי לוי, רק כדי להתאכזב שוב במוצאי המדגם.
(פורסם במקור ראשון)
