"עושים הכל, אבל הכל, כדי להרוג את השבוי – ואז פונים לכתישה למטרות ענישה. אלו פני הטירוף הנוכחי. לשם הגענו". זו רק דוגמא אחת לזעזוע שבו תואר בעיתונות הנוהל המושמץ ביותר בצה"ל, נוהל למניעת חטיפות שעשוי להביא בסבירות לא מבוטלת למותו של החייל החטוף מירי צה"ל.
הזעזוע בחוגים מסוימים התרחב על רקע אירועי יום שישי השחור ברפיח, שבהם עלה החשש לחטיפת סגן הדר גולדין ז"ל, ובמסגרת הנוהל נכבשה תוך שעה וחצי רבע מרפיח ונהרגו כ-150 פלסטינים בהפגזה כבדה.
אז הנה כמה עובדות על נוהל חניבעל:
1. הפקודה הסודית-בהחלט הזו גובשה ב-1986 בפיקוד הצפון, על ידי אחד, גבי אשכנזי, ועוד אחד, יעקב עמידרור. למה דווקא בפיקוד הצפון? ולמה דווקא ב-1986? הנה החשד שלי: חודשים ספורים קודם חתמה ישראל, בלחץ דעת הקהל, על עסקת ג'יבריל המופקרת: 1,150 מחבלים תמורת שלושה חיילים. מרים גרוף, אמו של אחד מהם, התיישבה מול לשכת שר הביטחון דאז יצחק רבין, והוא נשבר. "לא יכולתי להסתכל לה בעיניים", הודה ביושר.
הרוצחים ששוחררו כי הממשלה השפילה את עיניה התניעו שנתיים מאוחר יותר את האינתיפאדה הראשונה. כשכל חטיפה הופכת פתאום לאירוע לאומי אסטרטגי, אין פלא שאל"מ אשכנזי ואל"מ עמידרור נאלצו לחשוב איך מונעים זאת. תמכת בעסקת שבויים המונית? אין לך זכות לדבר נגד נוהל חניבעל.
2. בעסקת שליט נכנעה ישראל ליחס שקבע חמאס: אחד ישראלי שווה אלף פלסטינים. אפשר לתמוך, אפשר להתנגד, אבל אי אפשר להחזיק את המקל בשני קצותיו: הסכמת שחיי ישראלי אחד שווים חיי אלף פלסטינים? אל תתלונן שבמרדף אחר חטוף אחד נהרגו 150 פלסטינים.
3. עיקר הזעזוע מנוהל חניבעל הוא ההנחה שיש לירות לעבר החוטפים גם אם החטוף ייהרג חלילה, ובעברית: "טוב חייל מת מחייל חטוף". זו הנחה שמעולם לא הופיעה בנוהל, אבל גם לו הייתה כך, היא לא נולדה בחלל ריק. כתבת ב-2011 מאמר שקורא לשחרר חטוף "בכל מחיר"? אל תזדעזע עכשיו במאמר חדש מצה"ל שמנסה "בכל מחיר" למנוע חטיפה.
