החלק הטוב ביותר בנאומו של גנץ היה התגובה של מירי רגב. עם דף המסרים ביד, פשוטו כמשמעו, השכנה של הרמטכ"ל לשעבר מראש העין נראתה פתאום מיושנת ופרטאצ'ית אל מול הדמות התמירה, המעונבת והמהונדסת שסיימה זה עתה עשרים דקות.
כמה דקות לפני שבני גנץ התחבק עם משה יעלון על הבמה, נצפה כמה עשרות מטרים משם, בגני התערוכה רב אלוף אחר במיל', גבי אשכנזי. אבל השלישי באוסף הגנרלים לא הגיע להתאחד, אלא להרצות בכנס סמוך. אם ימחל על כבודו ויסכים לחבור לרשימה גם בלי איחוד מלא עם לפיד, זה יקרה ביום אחר. גם כך, נאום ופתיחה ואיחוד ראשון זה יותר מכפי שמפלגה צריכה לבזבז על ערב אחד.
ביחס לברדק המוחלט ששרר במפלגת גנץ עד השבוע, עלייתו בסקרים היא כמעט פלא. בחדר העבודה מהומת אלוהים, חילופי האשמות ומטה מבולגן. אבל ממנו יוצא ציור מינימליסטי, בכמה משיכות מכחול, ששובה בינתיים את לב ההמון.
גנץ מתכנן מט בשלושה מהלכים. הראשון הצליח: הופעת הבכורה שלו הפרה דממת אלחוט של חודשים ארוכים. בפועל, היא הייתה המשך השתיקה באמצעים אחרים. לא נאמר שם שום דבר כמעט שאפשר להשתמש בו כנגדו. הוא תפס פער על שאר המפלגות בגוש, לרבות יאיר לפיד שתורו היה להתעטף בשתיקה. וכי מה יגיד? איך יתקוף את האיש שגנב לו את המסר ואת הרעם?
עכשיו אמורים להגיע שני המהלכים המשלימים: הראשון, חיבור – או ללפיד, או לאורלי לוי-אבוקסיס וגבי אשכנזי. ואז, כשקולות המרכז שמאל בכיסו, תמרון יבשתי אל תוך הימין הרך. המטרה היא לא לצאת מהבונקר כל עוד זה עובד. וכל זה אמור לקרות עד תשעה באפריל, בתשעה שבועות וחצי של שכרון חושים.
כשהוכרזו הבחירות נכתב כאן שעוד לא ברור אם הן יהיו קרב אגרוף בין שני מתמודדים במשקל כבד, או התכתשות המונית בסגנון דבליו-דבליו-אף. השבוע זה נראה כמו קרב אגרוף. בזכות נאום אחד, סביר בתכנו ומהוקצע בהגשתו, מערכת בחירות מנומנמת קיבלה זריקת חשמל. כדאי להחזיק חזק, כי שלושת השבועות הקרובים יהיו עוצרי נשימה. משמאל יופעל לחץ אדיר לאיחוד בין גנץ ולפיד. מהלך כזה בין שתי מפלגות של איש אחד יכול להתבצע גם ברגע האחרון, שעה לפני סגירת הרשימות, ולהפתיע את הליכוד שחייב את אישור מוסדותיו המגושמים. הרבה נציגי מפלגות ימתינו בשערי ועדת הבחירות המרכזית עד שעת חצות, מסמכים בידיהם ומבטיהם מלוכסנים ימינה ושמאלה, לראות אם יריבותיהן לא מכינות להם הפתעה אסטרטגית.
וזה עוד לפני שדיברנו על אביחי מנדלבליט, שהחלטתו עשויה לסיים את שלושת השבועות האלה בסוג של תשעה באב לנתניהו.
הליכוד שומר על יציבות מדהימה באיזורי שלושים המנדטים, אבל אלה בחירות מסוכנות עבורו. תשעה באפריל עוד מעבר לקצה טווח התחזית, אבל שירות מטאורולוגי היה משחרר כבר התראה על אפשרות לסכנה מושלמת. שלושת המרכיבים שהביאו להפסד הימין כבר כאן: גנרל במיל' בראש המחנה היריב, סדר יום לא בטחוני של חקירות, ואחוז חסימה שעלול להפוך את הרוב הימני למיעוט בכנסת.
נתניהו שלף את נשק השמאל, אבל האם זה הנשק של המערכה הקודמת? הוא יכול היה להגחיך את גנץ כבובה של יועצים, כגרסת המיליניאלז של פרס-כן-ולא, או כאיש ללא כל ניסיון. אבל הוא בחר בשמאל, ומה שעבד מול ציפי ובוז'י פחות עובד מול הצמד בי-בי, בני ובוגי. גם גנץ מגיע עכשיו לאטמוספירה דלילה. עיתונות הגונה ושיח ציבורי בריא יחילו עליו את אמות המידה שהן מחילות כבר שנים על מתחרהו על ראשות הממשלה: דרישה פומבית להתראיין ולא מבטים מצועפים, בירור נוקב של נסיבות קריסת חברת הממד החמישי שבראשה עמד, התעקשות על מדיניות ברורה ולא רק סיסמאות קליטות. עד שזה יקרה (ספוילר: לא יקרה) שני מועמדים שתקנים שסולדים מעיתונות מתייצבים למאבק. זו תהיה דממה מחרישת אוזניים.
ימין, שמאל
אחד החידושים הגדולים של זיגמונד פרויד נוסח כך: "כאשר הפציינט נופל בפח ונוקב בשם הדבר שבו הוא מאמין פחות מכל – כמעט תמיד הוא מתוודה על האמת". לו היה השבוע בביתן עשר בגני התערוכה השבוע ומאזין לזמריר של "חוסן לישראל", מושמע בלופ אינסופי ומצהיר "אין יותר ימין או שמאל", הוא היה מסיק ההפך בדיוק: זה אומר שהאתגר מספר אחת שאיתו מתמודד הרמטכ"ל לשעבר הוא דווקא שבישראל יש ועוד איך מאבק בין ימין ושמאל. אחרת, למה להגיד את זה?
אין דבר כזה קץ הפוליטיקה, ולכן הקרב לא הוכרע לתמיד, אבל הוא הוכרע עד להודעה חדשה. על הבמה המעוגלת, עתירת הפרומפטרים, עמד ביום שלישי התקווה מספר אחת למהפך שיפיל את הימין, ולקול תשואות וסיקור אוהד נשא את הנאום הימני ביותר שאי-פעם נשא כאן מועמד שאיננו מהמחנה הלאומי.
להימנע בכוח מכל דבר שמריח שמאל זה משהו שכבר התרגלנו אליו. להשמיע ביטויים כמו "רב המרצחים ערפאת" או "נשמור על הביטחון בכל ארץ ישראל" זה דבר אחר לגמרי. מה היה אומר על כך חמי פרס, הבן של הנשיא המנוח, שגנץ רצה לראות ברשימתו?
עד להודעה חדשה הימין מצהיר על עצמו בגאווה שהוא ימני, והשמאל מחביא עמוק את עמדותיו. כשרוצים לתקוף את נתניהו כבר לא אומרים כמו ב-2015 שתקע כל סיכוי לשלום, אלא שהעביר כסף לחמאס; את מירי רגב תוקפים פוליטיקאים ועיתונאים משמאל שדיבררה את ההתנתקות, כאילו שהם התבצרו בכלל על הגג בכפר דרום ולא עודדו בהתלהבות מהיציע. מי שדחף לתת נשק לערפאת ואת עזה לחמאס מתמרמר פתאום על שירותי הבלדרות (המגונים, לדעתי) של דולרים מקטאר. באיחור של דור נולד ביקוש לצמידים הכתומים.
לא תמיד זה היה כך. לפני עשור בלבד נשא ראש הממשלה מטעם הליכוד נאום שבו הביע תמיכה בשתי מדינות. באותן בחירות שהעלו את הימין לשלטון יו"ר הבית היהודי (!) לא פסל מדינה פלסטינית. האליל החדש של מחנה רק-לא-ביבי נשבע אמונים לאחדות ירושלים, הצהיר שנשאר בגולן לעולם ולא העז להוציא מפיו את ארבע המילים שפעם היו בטמפלייט של כל נאום: שתי מדינות לשתי עמים. גנץ החמיא לרבין על השלום הקונצנזוסאלי עם ירדן אבל את אוסלו שכח להזכיר, או יותר נכון: זכר לשכוח.
נכון, הוא רמז לצעדים חד צדדים מרחיקי לכת והשאיר פתח לפינוי התנחלויות מחוץ לגושים, אבל איפה זה ואיפה לבני והרצוג. יועצים ופרשנים שראו יותר מדי מערכות בחירות יתייחסו לכך כאל מילים לא מחייבות בזמן קמפיין. מוטב שיעיפו מבט בסקרים. הציבור הישראלי הולך ימינה מאוד. לא סתם ציפי לבני איננה עוברת את אחוז החסימה, לא סתם גנץ ולפיד מתייחסים לאיחוד עם מפלגת העבודה כאל הצעה לשהות באוטובוס עם מי שחטף חצבת. הרצוג שריין את לבני ובנה רשימה עם יוסי יונה ואלדד יניב. גנץ רדף אחרי משה יעלון, הרמטכ"ל הימני ביותר שהסתובב אי-פעם בפוליטיקה הישראלית, יחד עם יוזם חוק הלאום צביקה האוזר.
הנה האבסורד: זה שעמדות של מחנה מנצחות בדעת הקהל לא אומר שגם המחנה ירשום הצלחה בקלפי. לפעמים להפך: השמאל רשם את הצלחתו התודעתית הגדולה דווקא בעשור שעבר, כשהיה זרוק עמוק באופוזיציה: בזה אחר זה עלו שלושה ראשי ממשלה מהימין, הביעו תמיכה במדינה פלסטינית והצביעו בעד פינוי התנחלויות. מי יודע, אולי נצחונו של הימין יוכרז דווקא אם גנץ יוכתר כמנצח ויציג ממשלה עם שר הביטחון יעלון, שר החוץ ליברמן, שר האוצר כחלון וכמובן דרעי וליצמן, וזה – לקול תרועות אופוריה מאיזור חיוג השמאל.
תאונה בדרך לחיסול?
בנימין נתניהו הוא הדמות המשפיעה ביותר בפוליטיקה הישראלית, אבל איננו הדמות המשפיעה ביותר בליכוד. גם הוא יכסוס ציפורניים בלילה הארוך שבין שלישי לרביעי הקרובים, כשקולות מתפקדי הליכוד ייספרו באיטיות מרגיזה. עבור המתמודדים זו הקריירה הפוליטית, אבל גם עבורו מדובר בלילה דרמטי.
על פי רוב, פריימריז בליכוד הן אירוע שממנו אפשר רק להפסיד. כל ליכודניק ותיק שנפרד מהרשימה מוכתר רטרואקטיבית לז'בוטינסקאי האחרון, שבלעדיו חלפה התנועה הישנה לבלי שוב. על רקע יציאתה הסופית מהאופנה של הדמוקרטיה הפנימית במפלגות, שום דבר טוב לא יוצא בדרך כלל מחכמת ההמונים, שהיא חכמה די ממוצעת. יש הבדל תהומי בין רשימה שבראש עומדת מירי רגב, במרכזה אורן חזן ומחוצה לה שרים ותיקים ומוערכים, ובין רשימה עם דמויות כמו אדלשטיין, ארדן, כץ וברקת במקום גבוה, ובלי חלק מהשמות שהוציאו לליכוד שם רע.
אבל זה לא הכל. במצבו האנורקטי-משהו של גוש הימין, ולקראת כהונה שאם יזכה בה יזדקק לכל קול, נתניהו איננו יכול להרשות לעצמו ח"כים שעשויים להצביע נגד חוק צרפתי, או חסינות, או סתם לא לתמוך בממשלה שבראשה יעמוד אולי נאשם. לכן הליכוד דחה את ההשתלה של הליכודניקים החדשים, וזרק השבוע מתמודדת שאיימה לזכות במשבצת הצעיר, הריאלית. לכן כדאי לעקוב במתח אחר ההתמודדות במחוז תל אביב, בין ראש הסגל לשעבר דוד שרן, החשוד בפרשת הצוללות, ובין מיכל שיר, לשעבר יועצת לגדעון סער.
חמש השאלות המסקרנות בליכוד הן אלה: ראשית, באיזה מקום יסיים גדעון סער, אל מול ניסיון חיסול אקטיבי של ראש הממשלה? במשך שנים יריביו של נתניהו בליכוד נכנעו ועזבו, סער מתעקש להישאר בבית ולמיקומו תהיה השפעה מכריעה. שנית, האם אורן חזן ישרוד מול שורת אויבים ויתרגם לקולות כהונה עתירת שערוריות וסלפים לקולות? שלישית, מי יזכה במקום הראשון, מירי רגב או בכירים עם דימוי ממלכתי יותר? רביעית האם גלנט וברקת, שחקני החיזוק, יצליחו להיכנס לעשירייה הראשונה ולהפוך לשרים? חמישית, המחוזות: האם אביהו סופר, מראשי קבוצת אוהדי הקבלה בליכוד שהיא כוח עולה בליכוד, יצליח לתרגם את הכוח הפוליטי ולהיבחר לכנסת במחוז השפלה?
אריה בחורף
שועל זקן שכמוהו מגיע לבחירות המי-יודע-כמה שלו כשמפלגתו שומרת באופן מפתיע על כוחה. היא לא נפגעה מהחקירות, אבל מאחורי דלתו מסתתרת החלטה מדאיגה של היועץ המשפטי לממשלה, החלטה שאחריה עלול להקיץ הקץ על הקריירה הארוכה שלו, ויחל קרב ירושה על שאריות תנועתו.
לא בבנימין נתניהו אנחנו עוסקים, אלא באריה דרעי. הסיקור של התנועה בת ה-34 ומנהיגה בן השישים דל מאוד ביחס לדרמה המתהווה שם. אם ההדלפות נכונות, והפרקליטות תחליט על הגשת כתב אישום בכפוף לשימוע בעבירות של מרמה והפרת אמונים, האופק הפוליטי שלו יהיה קצר וקודר יותר מזה של נתניהו. בניגוד לראש ממשלה, דרעי כפוף להלכת דרעי, פסיקת בג"צ המפורסמת, בת רבע מאה, שהורתה על פיטוריו של שר שנגדו הוגש כתב אישום. עכשיו דרעי שוב שר פנים, שוב חשוד, והפעם לא יחכה לבית המשפט העליון.
בעוד נתניהו מאמץ את שיטות דרעי משנות התשעים ותוקף את מערכות אכיפת החוק, דרעי דומם וממלכתי. מאז הוכרזו הבחירות אפילו לא התראיין. שלשום הביע בפניי ביטחון רב בסגירת התיק. אבל מה אם בכל זאת? במקרה כזה הוא מתכוון לעשות בממשלת נתניהו החמישית – אם תקום – מה שעשה בממשלת נתניהו הראשונה: להישאר חבר כנסת ויו"ר ש"ס, ולמשוך בחוטי הממשלה מבחוץ.
אבל מה תעשה המפלגה במקרה כזה? ש"ס כבר לא צעירה. מרשימתה פורשים או מופרשים אט אט ובאין רואים ותיקי המפלגה, והם מוחלפים בחיילים אלמונים. דוד אזולאי נפטר, יצחק וקנין פרש, ובעקבותיו אולי יצעדו עוד כמה. דרעי רצה מאוד לשריין את השר לשעבר אריאל אטיאס, אבל לא קיבל "כן", והחליט לפי שעה לא להתעקש. מי ייצג את המפלגה בקבינט כשמחליטים על מבצע צבאי? דני סיידא?
(פורסם ב"ידיעות אחרונות")
