טעות הקלדה אחת מלמדת על קשיי הלידה של הסכם הרוטציה בין הליכוד וכחול לבן: המסמך נחתם ביום השני, אבל נושא את התאריך של ארבעה ימים קודם לכן. הכל כבר היה מוכן כמעט, אבל גם אז לווה בלחיצה על דוושת הברקס והגז, לסירוגין. יש פער עצום בין המהירות העצומה שבה הוסכם על נושאי ענק כמו הריבונות והגיוס, ובין ההתחפרות האינסופית בסוגיה הרת הגורל של החבר השני בוועדה לבחירת שופטים.
ממשלת מחל-כח"ל כוננה השבוע במסמך שנראה פחות כהסכם שלום ויותר כהסכם פירוז בסיומה של מלחמה ארוכה. הצדדים נועדו בקילומטר ה-101, וייצרו מסמך שמטרתו איננה לקדם נושאים כלשהם בהסכמה, אלא למנוע מהשני לפתוח במתקפת פתע. רוח דומה של חוסר אמון אפיינה את הקמת ממשלת נתניהו-לפיד-בנט ב-2013. ההסכם הופר מהיום הראשון והממשלה קרסה בתוך פחות משנתיים. איש לא יופתע אם כך יהיה גם הפעם. גם כך ממשלות מחשבות את קיצן לאחור: הן תמיד מכהנות פחות מהזמן הקצוב להן. וכאן מראש יש רק שלוש שנים.
עיון בהסכם הקואליציוני מעורר תחושה מוזרה: לאורך המו"מ התחושה הייתה שהליכוד זקוק נואשות למשרות, ואילו כחול לבן נכנסת בשביל שמירה על עקרונות כמו מניעת הפגיעה במוסדות אכיפת החוק. אבל המסמך מעלה דווקא ההפך: הליכוד מקבל ריבונות וגם וטו על כל הבכירים, ואילו כחול לבן מקבלת תפקידים. ארבעה עמודים מוקדשים לאופן שבו ניתן למנוע את הפלת הממשלה, אבל אפילו לא מילה אחת לקווי היסוד. "הם יגובשו בהסכמה בתום תקופת החירום", נכתב שם בהומור יובשני.
נאומיהם של הכחול והלבן, גנץ ולפיד, הזכירו לנו את שיריעתה של המפלגה נתפרה בחופזה משני בדים שונים לגמרי. גנץ של אחרי שלוש מערכות בחירות הוא זה שהיה לפני שהחלה הסאגה: ממלכתי, לא כל כך שאפתן, עמום במסריו ולא פוסל את הימין או את מנהיגו. לפיד הוא אותו לפיד: חילוני מאוד, אופוזיציוני מאוד, נגד נתניהו מאוד. את הכהונה הקרובה יקדיש יו"ר האופוזיציה למלחמה בראש הממשלה החלופי, לא בזה המכהן: שם נמצא מאגר המנדטים שלו. כולם עוסקים בשאלה אם נתניהו יקיים את ההסכם, אבל שוכחים שגם ללפיד יש צורך חיוני למנוע מיריבו במרכז-שמאל לזכות בתואר ראש הממשלה על כל התועלת שהוא מעניק בזמן בחירות. כשאבי ליכט קבע שרק 75 ח"כים יכולים לשנות את החוקים שמבצרים את כניסתו של גנץ לבלפור הוא שכח שיש עתיד ובנותיה ישמחו לחבור לליכוד ולשנות את החוקים. אבי ליכט הקים לממשלה הזו חומה כשל כלא, אבל שכח שכאן יש מי שיכול לחפור את המנהרה תחתיה והוא נמצא דווקא מבחוץ.
ספר הזיכרונות יאלץ להמתין
המודיעין מבלפור מדווח על החלפתו של גלעד ארדן במשרד לביטחון הפנים; יולי אדלשטיין מתעקש שאם לא יהיה יושב-ראש כנסת, יישאר חבר כנסת; גדעון סער לא מוזכר אפילו לתפקיד יו"ר ועדה. המסקנה היא שייתכן מאוד ומי שהוצבו במקומות הקדמיים בפריימריז יאיישו דווקא את הספסלים האחוריים של הליכוד.
לכאורה, למה שלנתניהו יהיה אכפת? אחרי שנים שבהן כל אצבע הייתה מכרעת, קואליציה שנהנית מ-78 חברי כנסת יכולה להרשות לעצמה מורדים בתריסרים. הפריטטיות, מושג מאוס כמו אקספוננציאליות, פוטרת את ראש הממשלה מדאגות פנימיות. זו כאב הראש שלו רק עד הסתיו הבא, ואחר כך –זו הבעיה של גנץ.
הנה מבחן מעניין לכוונותיו העתידיות של נתניהו: אם פניו לעסקת טיעון ולפרישה במועד הנקוב, הוא לא ייצא מגדרו לרצות את בכירי הליכוד. אבל אם הוא פועל למצוא סידור הולם לאדלשטיין, לתת לארדן תחושה שלא שונמך, או אפילו להשחיל את הפיל של ימינה דרך קוף המחט של התיקים הפנויים, אות וסימן הוא שפניו לעוד שנים רבות במשחק.
הסימנים מעידים, כמה מפתיע, שהוא איננו מתכנן לכתוב את זכרונותיו בקרוב. בהסכם הקואליציוני, למשל, משוריינת לליכוד משרת השגריר בקנברה. לפי השמועות זו תהיה שגרירה: שרן השכל. חברת הכנסת הצעירה תמכה בפריימריז בגדעון סער. ניסיון שיגורה הכי רחוק מישראל מעיד על ניסיון לפורר את סיעת סער בכנסת ולהחליש את כוחה. כך לא נוהג מי שנערך לעסקה, אלא מי שנערך לפריימריז.
הוא הדין בענייני ימינה. נתניהו רוצה אותם בפנים. לא בגלל תשוקתו העזה ליהנות מהעשייה המיניסטריאלית של בנט ושקד – אין לו כזו – אלא כדי לשמור על הבלוק. ושוב: לבלוקים זקוק רק מי שמתכנן עדיין לבנות משהו. לשמחתו ולצערו, ימינה לא קיבלה מספיק מנדטים שמאפשרים להשביע את רעבון בכיריה לתיקים. אם ראש הממשלה יתאמץ לפנק את שנואי נפשו במשרדים ממשלתיים, לבני גנץ מומלץ להתחיל ולדאוג.
שיטוח עקומת המעקב הדיגיטלי
רק שתי מדינות דמוקרטיות בעולם מפעילות בימים אלה מעקב דיגיטלי לאיתור חולי קורונה: דרום קוריאה וישראל. במקרה או שלא, שתיהן חיות בסביבה עוינת ומתמודדות עם איומים ביטחוניים. האם השימוש בשב"כ בישראל לצורך מלחמה בנגיף מעידה, כפי שנטען, על מדרון חלקלק שהחל במעקב אחר פלסטינים בשכם ועבר לישראלים בנס-ציונה?
השר יובל שטייניץ, עשרים שנה בוועדת החוץ והביטחון והקבינט, הוא בדרך כלל סמן אזרחי מובהק בדיונים האלה. הפעם היה מראשי הדוחפים להגדלת מעורבות השב"כ. "אין לי ספק", אמר לי השבוע, "שהדרך היחידה להתמודד עם מגפות כאלה וקטלניות מאלה היא באמצעות מעקבים דיגיטליים. לגוגל בארצות-הברית יש מערכת שקובעת מראש איפה תהיה התפרצות שפעת שבועיים לפני שאנשים הולכים לרופא. הם מנטרים עלייה קלה, אפילו של אחוז, בחיפוש אחר תרופות לכאבי ראש או תה חם, ומשגרים התראה עוד לפני שמישהו שם לב בכלל".
בהתחלה, הוא אומר, חשבנו שהמעקב הטכנולוגי יהיה רק אמצעי עזר. אבל בפועל, כמעט מחצית מהחולים אותרו על ידי השב"כ. שאלתי את אנשי משרד הבריאות: מה היה קורה אלמלא היכולת של השב"כ למצוא מי שהה במחיצת החולה. הם השיבו תשובה מטלטלת: חלק קטן היו מאותרים על ידינו, אבל זה היה לוקח עוד 3-4 ימים שבהם מספר החולים היה מוכפל, וחוזר חלילה. היינו מוצאים את עצמנו עם רבבות חולים.
האם שיטוח העקומה הבריאותית עומד בעיניך מול מה שנתפס כהגדלת השיפוע של המדרון החלקלק הדמוקרטי? הוא חושב הפוך. "אנשים שומעים את המילה שב"כ ומעקבים ונרתעים. אבל הם צריכים להבין שהמידע בכל מקרה נמצא עליהם. כל משתמש וייז צריך לדעת שתשלובת גוגל יודעת בדיוק מתי נסע, למי נסע, וכמה זמן היה שם. מדליפות מגוגל או מהמשטרה אני חושש יותר מאשר משירות הביטחון הכללי".
"יותר מזה, ככל שהמעקב הדיגיטלי יהיה מהיר יותר נוכל להקטין את הפגיעה בזכויות הפרט. מה קרה פה בחודש האחרון? מדינת ישראל הכניסה מיליוני אזרחים למעצר בית בלי שופט. אם היינו משתמשים במעקב לא היה צורך בכלל בסגר, על המשמעויות הכלכליות העצומות שנלוות אליו.
"כשהתגלתה חולה בלשכה של נתניהו, כשהייתי בלשכה של ביבי אז התקשרו אליי ואמרו לי שרואים אותי מדבר איתה במצלמות. חקירה אפידימולוגית עם פקיד ששואל אותך איפה היית ומה עשית הרבה יותר פולשנית והרבה פחות יעילה ממעקב דיגיטלי שעיוור לסודות שאתה מנסה להסתיר".
אחד המשפטנים אמר: אבל המדינה תוכל לדעת איפה אנשים הסתובבו שבועיים אחורה. אמרתי לו: עכשיו אתה יודע איפה כל אזרחי המדינה – בבית. עדיף שלפחות תיתן להם את חופש התנועה. כמו במדיניות הסיכולים הממוקדים שזכתה לביקורת אבל אומצה על ידי ארה"ב, גם פה העולם יילך בעקבותינו".
החוק כהמלצה בלבד
תקלה טכנית אחת סיפקה השבוע הצצה נדירה אל מפעל הצדק הישראלי. אל הרשת דלפה בטעות הקלטת הדיון שנערך לילה לפני פירוק כחול לבן, הדיון שבו הורו חמשת השופטים לכנס את הכנסת כדי לדון בבחירת יו"ר. פסיקתם ניתנה תחת הרושם שתביא לבחירתו של מאיר כהן, אבל בדיעבד אפשר לקבוע שאלמלא הם כחול לבן לא הייתה מתפרקת וממשלת נתניהו לא הייתה באה לעולם.
סרט אחד שווה אלף פרוטוקולים: אפשר לראות שם את הזעם הכבוש שמילא את חלל האולם על יו"ר הכנסת המתפטר, יולי אדלשטיין, שסירב לקיים את הוראתם ולכנס את המליאה לבחור יושב-ראש חדש. שופטי בג"צ יכולים לכעוס, ולשיטתם בצדק, על אדלשטיין שסירב לקיים את פסק הדין (הוא טען לחריגה מסמכות). הם אפילו יכולים היו להיענות לדרישת העותרים ולקבוע שעבר על פקודת ביזיון בתי המשפט.
אבל הם לא באו לפסוק, אלא להתפרע. "במקום שבו מדובר בפגיעה חסרת תקדים בשלטון החוק, נדרשים סעדים חסרי תקדים", נכתב בפסק הדין. הדבר המוזר הוא שבנימוק של שמירה על שלטון החוק, דרס בג"צ את אותו חוק ממש. השופטים הזועמים התעקשו לכנס את הכנסת כבר למחרת, כפי שפסקו, אך בפניהם צצה בעיה: התפטרות אדלשטיין עמדה להיכנס לתוקף רק כעבור יממה וחצי, ועד אז, על פי החוק הקיים, הוא היחיד שמוסמך לכנס את המליאה.
אדלשטיין הפר את פסיקת השופטים, ובתגובה לא פחות שערורייתית, רמס בג"צ את דבר המחוקקים. הוא פשוט הפקיע, יש מאין, את סמכות אדלשטיין. "זה ניתוח כירורגי שהוא כמובן ניתוח מחוץ לרחם", הסביר להם יועמ"ש הכנסת איל ינון. הם כבר הגיעו עם איזמל המנתחים, ובלי הרדמה. בדיעבד, כל טענותיהם נגד יו"ר הכנסת לשעבר מתאיינות. על שבירת כלים לא מגיבים בשבירת כלים, גם אם היא מכוסה בטרמינולוגיה צדקנית.
כדאי לזכור זאת בטרם ישקול בג"צ שוב לרמוס, כהרגלו אחת לתקופה, את החוק הקיים: ראשית, בעצם הנכונות לדון בעתירה האוסרת על נתניהו להרכיב ממשלה בגלל כתב האישום, אף שדבר בחוק הקיים או בפרוטוקולים של הכנתו איננו מרמז בכלל לאפשרות הזו. שנית, באשר לקביעה שחייבים לבחור נציג אופוזיציה לוועדה לבחירת שופטים. כמה נוח: האופוזיציה הנוכחית הרי נאבקת למען שימור ההגמוניה של האגף האקטיביסטי בבג"צ. ומה אם הקואליציה הייתה מונה 119 חברים, גם אז בג"צ היה מונע ממנה שני חברים? ומה עם למנות פעם בדור נציג גם מהאופוזיציה השמרנית בבג"צ?
היחס הליברלי לעליונות לשון החוק אפיין גם מאמר הזוי במיוחד של יועמ"ש הכנסת לשעבר, נורית אלשטיין השבוע ב"הארץ". "קמה הצדקה, מכוח הדוקטרינה של דמוקרטיה מתגוננת למנוע את קריסתה", כתבה אלשטיין תוך שימוש במונח משפטי שהתפתח בעקבות עליית הנאצים בגרמניה. "למרבה הצער, הפוליטיקה כשלה במשימת עצירתך (הכוונה לנתניהו) ולכן יש לך מה לחשוש מבג"צ". אלשטיין היא חביבתו מימים ימימה של אהרן ברק. היא, ושופטי בג"צ, ממשיכים לא לבייש את הפירמה: מבחינתם גם החוק הוא המלצה בלבד.
