הברירה הניצבת בפני שאול מופז דומה להתלבטות המלבבת בין סקילה לשריפה: מותו הפוליטי כבר נקבע, עכשיו נותר רק לבחור את הדרך. החלטתו של נתניהו לשלוח אל המגרסה את מסקנות ועדת פלסנר, עוד בטרם נכתבו, מותירה לו שתי אפשרויות איומות ונוראות: מצד אחד, להיכנע לחרדים ולנתניהו, לראות את סיעתו מתפלגת ולהוריד את האמינות שלו אל מתחת לקו השחור. מצד שני, ליפול על חרבו ולעזוב את הקואליציה בסיבוב הפרסה הפרוע והמהיר ביותר שנצפה אי-פעם בפוליטיקה הישראלית בדרך לתאונת דרכים אלקטורלית. טוטאל-לוס.
אנשי קדימה למדו השבוע על בשרם הדווי שיעור חשוב בחשבון: אחרי בחירות 2009 טענה ציפי לבני שהיא ניצחה, שכן "עשרים ושמונה זה יותר מעשרים ושבע". השבוע למדו ש-28 המנדטים שלהם הם אפילו פחות מה-16 החרדיים. נתניהו מתייחס לפוליטיקה כאל בורסה לסחורות עתידיות: כל מה שמעניין אותו הוא היום שאחרי הבחירות הבאות והשאלה מי יילך לנשיא. נתניהו משוכנע, ובצדק, שקדימה בכלל לא תדרוך על מפתנו של פרס כי לא תעבור את אחוז החסימה. השבוע העריך שאם יילך עם החרדים ויפרק את ועדת פלסנר, ליברמן יתנגד אבל יבלע את ההחלטה, בגלל חוסר רצונו בבחירות, ואילו קדימה לא תמהר לעזוב. כך היה: יו"ר ישראל ביתנו הבהיר שבכל מקרה יישאר בקואליציה, וקדימה אכן לא ממהרת לעזוב.
לא שצריך להתפעל יתר על המידה מתפקודו של נתניהו. מאז צירוף קדימה הוא עסק במרץ בשתי משימות: קודם בבניית ועדה לגיוס החרדים, ואז במאמצי-על לפירוקה. בסופו של דבר הצליח בגדול: בחלוף חודש וחצי הוא שב בדיוק אל נקודת ההתחלה. אכן, הישג מנהיגותי להתפאר בו.
גם ההחלטה לצרף את קדימה באישון ליל רחוקה מלזכות בתואר מהלך השנה. איך שגלגל מסתובב לו: התירוץ של נתניהו להקדמת הבחירות באביב האחרון היה הצורך בהסדרת גיוס לכולם. "נדאג שכולם ישרתו", אמר בדהרתו אל הקלפיות. חודשיים וחצי אחר-כך הוא נתפס כידיד החרדים, מלבין ההשתמטות הגדול. לפיד וליברמן כבר ידאגו לנקר בבשרו החי. במבט לאחור, השינוי המהותי היחד שממשלת האחדות הזו חוללה עד עתה הוא שיקום מעמדה הציבורי של ציפי לבני. מפוליטיקאית כושלת שחוסלה היא עוד תהפוך שוב לתקווה לבנה, ותודה לנתניהו ומופז.
ימי התום
הטרגדיה של מופז היא, שקיצו הפוליטי עלול לבוא עליו דווקא על רקע הנושא העקרוני היחיד שהוא באמת מאמין בו. נפשו של רוב הציבור הישראלי קצה בהשתמטות, מאסה באבטלה ובבטלה, ותומכת בהתלהבות במסקנות ועדת פלסנר. היא פשוט לא מעוניינת לשמוע את בשורת הגאולה מפי קדימה. תמו ימיה של המפלגה לגווע.
למען האמת, הם תמו כבר מזמן. קדימה הייתה נמחקת עם מופז או עם לבני, באופוזיציה או בקואליציה. ועדיין, מדהים לראות עד כמה התובנה הזו טרם חלחלה לתודעתם של רוב חברי הסיעה הגדולה בכנסת. רובם המכריע משוכנע, באמת ובתמים, שימצא את עצמו בכנסת הבאה. שלושה פלגים מרכזיים מונה קדימה: המורדים, להלן: סיעת אבסדזה-מולה, שרק מחכים לתירוץ לפרוש בתקווה להשתחל איכשהו לרשימת לבני-לפיד (תקוות שווא, כנראה); נאמני מופז, קבוצה הולכת ומצטמצמת; והשרים-בעיני-עצמם, להלן: קבוצת איציק-דיכטר-אברהם. מופז כבר מבין שאיבד בכל מקרה את הסיעה הראשונה, ושייהנה בכל מקרה מתמיכת הסיעה השנייה. הקבוצה השלישית היא שתכריע.
עד לשבוע האחרון, תמכו חבריה בקו הקיצוני ביותר בכל הנוגע לגיוס חרדים: יותר לפיד מלפיד. המסקנות מרחיקות הלכת נועדו להשליך את ש"ס ויהדות התורה מהקואליציה, ומפנות להם תיקים יקרים. ביומיים האחרונים התרחש מהפך. ברגע שנתניהו התייצב רשמית לצד החרדים, הבינו הח"כים שהתעקשות על מתווה פלסנר לא תסדר להם את הוולבו של השרים, אלא תיקח מהם את המאזדה שש של הח"כים. ביום רביעי הם כבר הפעילו לחץ כבד על מופז שלא לפרק את הממשלה, אלא ללכת לפשרה שתמנע בחירות מוקדמות. היה מענג לראות טקסטים כה מתונים ופשרניים מדמויות פוליטיות שבמשך שנים האשימו את נתניהו בכניעה לחרדים. אם בפוניבז' היו מתירים לתלות תמונות של נשים, בטח היו מתנוססות על הקיר כרזות של כמה ח"כיות בכירות בקדימה.
יצחק אחרון
ולמרות כל האמור לעיל, האירוע המשמעותי של השבוע החולף הוא ההספד של ראש הממשלה נתניהו לראש הממשלה השביעי, יצחק שמיר. רוב המערכת הפוליטית התמקד בפועלו למען העלייה, במאבקו בבריטים או באישיותו הצנועה. האגף השמאלי העלה על נס את הבלגתו במלחמת המפרץ. מי שהאשימו את שמיר בחוסר-מעש היללו השבוע בכל פה את חוסר-המעש המובהק ביותר בהיסטוריה של ממשלות ישראל.
דווקא נתניהו זנח את נימוסי התנחומים הרגילים, והזכיר את אמירתו המפורסמת של שמיר, טרם פרוץ הפוליטיקלי-קורקט, שהים אותו ים והערבים אותם ערבים. "באשר לאמירותיו ביחס לשכנים, ביחס להפרדה בין הים והיבשה – ייתכן שהדברים האלה שהביאו קיתונות של ביקורת אז, אפילו בוז – היום יש בוודאי הרבה יותר אנשים שמבינים שהאיש ראה והבין דברים יסודיים ואמיתיים, והוא לא הכפיף, לא את עצמו, ולא כופף את האמת לאופנות השעה".
הדברים האלה של נתניהו יכולים לעמוד בשורה אחת מבחינתם חשיבותם עם הצהרת בר-אילן, אולי אפילו לעמוד לפניה. נאומיו של ראש הממשלה בשנה וחצי האחרונות הם קריאת תגר חזיתית על כל עקרונות היסוד של השמאל הישראלי והאמריקני.
יש אירוניה היסטורית שאת ההכרזה הזו השמיע נתניהו דווקא עם לכתו של יצחק שמיר, שכן השבירה שמאלה של הציבור הישראלי החלה בתקופת כהונתו. ירי הטילים המסיבי על ת"א וחיפה במלחמת המפרץ קעקע בעיני רוב הישראלים את החשיבות הביטחונית של החזקה בהרי השומרון או בגולן. הימין העלה על נס במשך עשרות שנים את החיוניות הבטחונית של בקעת-הירדן כדי לחצוץ בינינו לבין האיום ממזרח, אבל בסוף האיום נחת על רמת-גן מהשמיים. משם, קצרה הייתה הדרך לויתור עקרוני על הגולן (למרות "קו המצוקים" המפורסם) ועל גב ההר. ההנחה הייתה שהדרך למנוע ירי טילים עתידי היא ביצירת שותפים מתונים במזרח התיכון, לא בקיום רצועת ביטחון ארכאית של כמה קילומטרים. לא במקרה ועידת מדריד הייתה התוצאה היחידה-כמעט של מלחמת המפרץ.
השפעת חורף 1991 התפוגגה עם האביב הערבי של 2011. ביטולו המתקרב של חוזה השלום עם מצרים לא מעודד את הישראלים להסכמים נוספים, והאיום האיסלמי שמידפק על שערי ישראל לא מהווה תמריץ למסירת שטחים. ההתבטאות של ראש הממשלה השבוע הושמעה באקלים פוליטי נוח מאוד. לפני שלושה ימים חלף נתניהו על פני בגין מבחינת משך כהונתו כראש הממשלה. בתחילת הקדנציה תהו כולם אם נתניהו יתגלה כיותר בגין או יותר שמיר. השבוע ניתנה התשובה: שמיר.
ליד: יש אירוניה היסטורית שאת ההכרזה הזו השמיע נתניהו דווקא עם לכתו של יצחק שמיר, שכן השבירה שמאלה של הציבור הישראלי החלה בתקופת כהונתו. ירי הטילים המסיבי על ת"א וחיפה במלחמת המפרץ קעקע בעיני רוב הישראלים את החשיבות הביטחונית של החזקה בהרי השומרון או בגולן
