בימים האחרונים נערכת על ידי עיתונאים ופוליטיקאים משמאל השוואה בין תפקוד התקשורת בענייני אולמרט ונתניהו: ״לא דפקנו חשבון למנהיג ממחננו, העמדנו את המלחמה בשחיתות לפני האידיאולגיה״. עם כל הכבוד, לא זו ההשוואה הנכונה.
ההשוואה היא אריאל שרון. אולמרט היה מנהיג גמור אחרי מלחמת לבנון 2. שרון – ראש ממשלה חזק בדרכו לרמוס את גוש קטיף ובמקביל – חשוד בעבירות שוחד קשות, קודם פרשת האי היווני ואחר כך פרשת סיריל קרן שכוללת קבלת מיליון וחצי דולר ממרטין שלאף. מעולם, כולל היום, לא היו חשדות כאלה נגד ראש ממשלה ישראלי.
במשך השנתיים הדרמטיות של ההתנתקות איש לא קרא לו לצאת לנבצרות או להתפטר למרות שנחשד בקבלת שוחד של 1.5 מיליון. איש לא הפגין מול בית היועץ המשפטי מזוז על התארכות החקירה. שבתותיו עברו בדממה, ללא עצרות מחאה ושלטים. הראיונות עם שרון עסקו כמעט אך ורק ביוזמת הפינוי ובשאלות מחניפות. העיתונים הפכו אותו לענק בקנה מידה היסטורי.
חכמה קטנה לצאת על אולמרט שהיה מחוסל ממילא ובחיים לא היה מקדם שום שלום ושום בטיח. חכמה על חלשים.
המבחן היה מבחן שרון ובו התקשורת הישראלית כשלה. את פירות הביאושים של הגנה על מושחתים בשם אידיאולוגיה, כולל מימין, אנחנו רואים עד היום.
נ.ב.
אחרי כתיבת הטור הזה הזכיר לי עיתונאי מוערך שגם אולמרט הוא לא מקרה לגאווה תקשורתית מיוחדת. בעודו נאשם בפרשת הולילנד הוא קודם ופומפם באגרסיביות כמועמד לראש הממשלה. פוליטיקאים בכירים נפגשו איתו כדי לרוץ ברשימתו; בעיתונים אמרו ״רוץ אולמרט רוץ״. גם את זה ראוי להזכיר.
