למה היית צריך את זה, שאלתי את ראש הממשלה בלילה שבו פורסמו ההמלצות. למה לא לקחת הלוואה אחת, בריבית נוחה, לעשר שנים, כדי לעשן בשקט, בלי טובות ובלי מתנות ובלי להסתבך.
לא כפיתי, אמר ראש הממשלה. בניגוד למה שאומרים זה לא אני שביקשתי אלא הוא שנתן, והסכומים נמוכים בהרבה. דחפו פנימה את כל ההוצאות של מילצ'ן. אחרים שמעו ממנו ש"כל הסיגרים זה שעה אחת של הרצאה שלי. לא שעה אפילו, 45 דקות. יש כאן אוסף של טהרנים מטורפים".
בנאומיו הפומביים של ראש הממשלה השבוע כבר לא הוזכר כמעט היועץ המשפטי לממשלה, בטח לא לחיוב. האם זה אומר שבניגוד להצהרותיו הבוטחות הוא דווקא חושש שהיועץ החליט כבר להעמיד אותו לדין? או שהוא לא רוצה להיראות כמי שלוחץ על מנדלבליט כדי לא להציג אותו כמי שנכנע ללחץ, אם אכן יסגור את התיקים? תסריט כזה, של סגירה מוחלטת, נראה השבוע ככזה שהולך ומתרחק. כתב אישום הוא התרחיש הסביר.
למרות זאת, ואולי בגלל, ברור שנתניהו לא רוצה ללכת מיד לבחירות כפי שמייעצים לו כמה מאוהביו ושונאיו כאחד, ומאידך לא יוכל לסחוב עד סוף הכהונה, כפי שהבטיח שלשום פומבית. כמו שנכתב כאן בשבוע שעבר, המועד הסביר הוא החורף הבא, אחרי הזימון המסתמן לשימוע אבל לפני שיתקיים. שנה במזרח התיכון היא נצח, בטח במדינה שבסופו של שבוע כבר הספיקה לשכוח את הכטב"ם האירני המיורט והמטוס הצולל אל הקרקע.
אם – וזה אם גדול – למשטרה יש הוכחות שנתניהו קידם מול יאיר לפיד חוק למען מיטיבו מילצ'ן זה אירוע פלילי דרמטי. אבל פוליטית קיבל נתניהו תשורה נאה. בכל רגע נתון עדיף לפוליטיקאי להיאבק ביריב פוליטי מאשר בחוקריו ובמפכ"ל. עדיף הסיקור הפוליטי על טורי הפלילים.
מעורבותו של יושב ראש יש עתיד, גם אם איננה מרכזית מבחינה משפטית, החליקה בגרון את משבר ההמלצות. היא אפשרה לנתניהו להדק את הקואליציה שלו. החרדים התחרו זה בזה בהוצאת הודעות נאצה ואילו לכחלון זה נתן מוצא פוליטי. שלשום הוא העביר מסר ללשכת ראש הממשלה: תתקפו יותר את לפיד ופחות את אלשיך, ויהיה בסדר. לפיד העד פעל נגד האינטרסים של לפיד הפוליטיקאי: עימות חזיתי עתיר אמוציות מול ראש ממשלה מהימין הוא בדיוק מה שהאסטרטג מרק מלמן המליץ להימנע ממנו. כדי לקלף מנתניהו מנדטים צריך להתעלם ממנו, לא להיכנס בו. במשך שלוש שנים יו"ר יש עתיד יישם זאת באולפני החדשות, אבל בחדר החקירה יש כללים אחרים. זו הייתה אזרחות טובה, אמר לפיד, ואיבד שני מנדטים ימינה.
מהתרשמות חיצונית נראה שמוקד הכרעת היועץ יהיה סביב חוק מילצ'ן. זו הפרשה היחידה מכל ארגזי הראיות שבה יש מחלוקת על העובדות. המשטרה טוענת שנתניהו פעל בעד החוק והזכיר את מיטיבו; נתניהו מכחיש שהזכיר את מילצ'ן (פרקליטיו השמיעו גרסאות מתחלפות אם קידם את החוק, תמך בו באמירה בלתי מתחייבת או כלל לא עסק בו). כחוזק הראיות עומק הבור, ולהפך.
הבחירות הבאות כל כך רחוקות עדיין, אבל מה רע בשעשועי מחשבה פרועים: נניח, ממשלת רוטציה שתיאלץ לקום אם הבחירות יסתיימו בסוג של תיקו גושי. בלילה ראש הממשלה ושר החוץ בדיוני קבינט בבור בתל-אביב, בבוקר נפגשים כנאשם ועד תביעה בבית המשפט המחוזי בירושלים.
ועוד שלוש הערות
1. פרשה 1000 היא אשליה אופטית מסוימת. במשך שנה סוקר כמעט רק צד הקבלה. האם יש או אין מסה קריטית של מתנות? כמה סיגרים? בהסכמה או בדרישה? חברות אמת או אינטרסים? אבל כתב האישום, אם יהיה, מתחבא דווקא בצד השני. עבירה של מרמה והפרת אמונים, שהיא עדיין ההערכה הסבירה לאישום בתיק המתנות, פירושה שגם לשיטת נתניהו, אסור היה לו להתערב בשורת החלטות שנוגעות למי שהגדיר "חבר קרוב". אהוד אולמרט הורשע ב-2012 בארבעה מקרים של ניגוד עניינים למרות שהשופטים קבעו שהחלטותיו היו סבירות, בגלל שדן בתיקים שאותם ניהל שותפו אורי מסר. זה לא אותו דבר, אבל זה עשוי להתחרז.
2. אלה לא רק תיקי נתניהו, אלא בראש ובראשונה תיק תקשורת. תוצאות מערכת היחסים המרירה-חמוצה-אלימה של בנימין נתניהו והעיתונות הישראלית בעשרים השנה האחרונות נפרסו לאורך ולרוחב המלצות המשטרה. הן מערבות שני עיתונים, שני ערוצים טלויזיה (היום שלושה), אולי אתר אינטרנט אחד שמככב בתיק 4000 ואפילו את התכנית עובדה; ראיון חשוף מדי של מילצ'ן לגבי עברו הבטחוני שם הוביל לצורך שלו בויזה מארצות הברית, אחת מחמש התמורות שמציינת המשטרה.
3. מבט מעמיק בסקר "חדשות 2" שלשום מלמד על כמה תופעות מוכרות אך מעניינות: רוב הציבור לא מאמין לנתניהו אבל מאמין שרק הוא מתאים לראשות הממשלה; העם רוצה שנתניהו יתפטר – רק כדי לבחור בו שוב מיד; המפלגה שהכי מאמינה לנתניהו ורוצה בו איננה הליכוד אלא יהדות התורה וש"ס; ובקיצור – בתום שבוע שהחל בהפלת מטוס וחדירת כטב"ם ומסתיים בהמלצות המשטרה, העם מעדיף את הנודע לשמצה (לכאורה) על הבלתי ידוע.
משהו לרוץ איתו
דוד גרוסמן הוא סופר גדול, אבל הבחירה דווקא בו, איש שמאל רדיקלי, על ידי הממשלה הימנית ביותר בדור האחרון איננה רק ספרותית. זה גם שיעור מרתק בפוליטיקה.
לשר חינוך יש השפעה רבה על זהות מקבלי הפרסים. הוא זה שבוחר את אלו שבוחרים, ומה שלא נאמר במפורש נאמר בקריצה, בהבנה. אמור לי מי הממנה ואומר מי יזכה.
לא רבים זוכרים, אבל השבירה של בנימין נתניהו מאזורי בגין ומרידור למחוזות רגב ואמסלם החלה לפני שלוש שנים באותו פרס ישראל. אלה היו בחירות 2015, וראש הממשלה שהיה גם שר החינוך, פיטר חברים בועדת הפרס לחקר הספרות בשל מה שראה כהטייה בוטה שמאלה. האמת היא שלא הוא פיטר: ההדחה החלה במהלך מקומי של פקיד, אבל נתניהו זיהה את הפוטנציאל ולקח עליו בעלות.
סערה גדולה קמה בתקשורת, ותמיכה גדולה קמה בימין. המועמד המוביל לקבלת פרס ישראל משך במחאה את מועמדותו. קראו לו, אגב, דוד גרוסמן.
הקו הזה, קו "אם תרצו", אם תרצו, הוא השליט בשלוש השנים האחרונות: הוא שעומד מאחורי החרמת הסרט פוקסטרוט, הסטת תקציבים מתל אביב לפריפריה, מריבות מתוקשרות בין אמנים משמאל לפוליטיקאים מימין.
בנט עצמו השתתף בחגיגה לא פעם: לפני כשנתיים רכב ברשתות החברתיות על החלטה מקצועית להוציא את הספר "גדר חיה" של דורית רביניאן מתכנית הלימודים. אשתקד סיכל במו ידיו את הענקת פרס ישראל לאמנות ליאיר גרבוז בגלל דבריו המקוממים בעצרת השמאל ב-2015 נגד מנשקי הקמיעות.
בנט איננו רק שר חינוך, הוא גם פוליטיקאי מיומן שמודע היטב למשמעות התמונה שבה איש שמאל רדיקלי כמו גרוסמן שכינה את ישראל "מדינת כל רבניה וכל גזעניה" ילחץ ביום העצמאות את ידם של מי שהוא מאשים בהרס המדינה. אגב, כלל לא בטוח שילחץ. לפני עשור, במעמד קבלת פרס אמ"ת, הוא הותיר את ידו של ראש הממשלה הקודם אהוד אולמרט מושטת באויר.
כשבנט נותן לו פרס ישראל הוא מאותת גם שמבחינתו ההתנצחות התמידית בין ימין ושמאל, הווליום המופרז, האלימות המילולית – כל אלה מיצו את עצמם ציבורית וגם פוליטית.
יש משהו מרתק בחילופי התפקידים: ביום שבו מנהיג הליכוד נתניהו תומך בסיפוח יישובים, מנהיג הבית היהודי בנט העניק פרס ישראל לגרוסמן. אם היה ספק שמדובר במגמה, הגיע נאומו שלשום, היחיד בקואליציה שכלל ביקורת על קבלת הסיגרים השיטתית מצד ראש הממשלה.
האם הקו הזה הוא בחירה בוטחת שנשענת על ערכים (וגם סקרי עומק)? או מצוקה אסטרטגית של יושב ראש מפלגת ימין שנרמס תחת ראש ממשלה שגונב לו את קהל הבית?
בנט כבר הלך פעם על קמפיין מאחד עם "משהו חדש מתחיל", זה הוביל אותו לשיא של 12 מנדטים וברית עם יאיר לפיד. בהשאלה מגרוסמן, יכול להיות שמבחינת בנט, הקו הממלכתי הוא משהו לרוץ איתו.
(פורסם ב״מקור ראשון״)
