סמל אחד ואלוף אחד חתומים על הדחתו המהממת של משה יעלון מהקריה, הדחה משפילה שנייה תוך 11 שנה. הסמל הוא אלאור עזריה. האלוף הוא יאיר גולן.
פרשת הירי במחבל המנוטרל היא אירוע השנה בפוליטיקה הישראלית. היא פגשה ציבור עם עצבים מרוטים מחצי שנת ספיגה כבדה של פיגועי סכינים; ראש ממשלה שמצוי במערכת בחירות רוויית אלימות מילולית שמבחינתו לא הסתיימה מעולם עם סגירת הקלפיות; ושר ביטחון שרואה צל הרים כאנשים.
נתחיל באחרון, ונתחיל בהתחלה: החיבור בין יעלון והליכוד היה חיבור בין גנרל קיבוצניק ממפא"י בעיצומו של תהליך הימנה, עם מפלגה חילונית ימנית בשיאו של תהליך הדתה. הימין של יעלון הוא חילוני-בטחוני; הימין של המתפקדים – דתי-משיחי. הם הגיעו לאותה מסקנה מדינית אבל בדרכים שונות מאוד. זו הסיבה שיעלון מעולם לא צלח את המקום השישי בפריימריז של הליכוד, למרות עמדותיו והמחיר האמיץ ששילם על התנגדותו להתנתקות. הוא לא היה משלהם.
דרך ארוכה-קצרה עבר יעלון מהמפגש עם פייגלין שבו דיבר על הוירוס של שלום עכשיו ועד השבוע. הזרעים נזרעו בבתי דריינוף. פרשת פינוי השכונה בבית אל, וחודש אחריה הרצח בדומא הוציאו אותו למאבק נגד מה שזיהה כערעור חרד"לי מתנחלי על הממלכה והצבא. בניגוד למקובל לחשוב, לא הרמטכ"ל הוא שיזם את הוצאת ענף התודעה היהודית מהרבנות הצבאית; שר הביטחון הוא שזימן את איזנקוט למשרדו והורה לו על המהלך.
הוסיפו לזה את התיעוב לבנט, את העימות עם הרב מלמד, האב והבן, ולאחרונה גם יוסי דגן ושות', ותבינו למי התכוון יעלון השבוע כשאמר: "מיעוט קיצוני, הפועל בשטח וברשתות החברתיות. חלקו הסתנן גם לזרם המרכזי בחברה, בכסות ובמסווה, והוא מנסה להשפיע על דמותו ועל ערכיו של צה"ל".
רק כך אפשר להבין את הדיבוק שאחז ביעלון בחודשים האחרונים, שנראה מרחוק כמו ניסיון התאבדות פוליטי: הוא ראה בעצמו את רמטכ"ל המאבק למען הדמוקרטיה הישראלית. יעלון השקיע את כל מניותיו הפוליטיות – ובעקיפין גם את אלה של ראש הממשלה – בהרשעת החייל היורה בהריגה. התעקשותו המגושמת להשפיע על ההליך המשפטי הולידה את התמרון המביך של נתניהו מגינוי ועד לשיחת הטלפון עם אבי החייל. נתניהו הרגיש שיעלון מושך את הממשלה כולה איתו אל התהום, נגד דעת הקהל.
יעלון מנגד חשב שנתניהו נגרר אל התהום והסלים את התבטאויותיו. פרשת יאיר גולן הייתה השיא: הרמטכ"ל קיים שיחה קשה עם סגנו בעקבות ההשוואה האומללה של ישראל לגרמניה הנאצית, רק כדי לשמוע בתדהמה ששר הביטחון מתייצב מאחורי הדברים.
בכל פעם שנראה היה שהאש גוועת, יעלון שפך עליה ליטרים של בנזין. השבוע הדהים את המערכת הפוליטית כשקרא לקציני הצבא להביע את דעתם מול ההנהגה, רמז ברור לנתניהו. אחר כך שיגר רצף תגובות מבזות, משפילות, לביקורת לגיטימית ועניינית שהשמיע נגדו השר יובל שטייניץ. יעלון נכנס לסחרור.
כל זה היה רק הרקע לקרב האחרון, גיא החיזיון שבו עמדו להתנגש שתי השקפות העולם: עמונה. בעיני יעלון זה מאבק במפירי חוק פרועים שמסרבים לקבל את מרות המדינה ומתכוננים למאבק אלים בכוחות הביטחון. בעיני מנהיגי עמונה שמסרבים לכל פשרה הגיונית – שחזור של טראומת עמונה 2006, הפעם מידי ממשלת הליכוד. עמונה 2016 נראתה כהתנגשות חזיתית כמעט בלתי ניתנת למניעה, התנגשות שהייתה מפרקת בסבירות גבוהה את ממשלת נתניהו.
יעלון כבר לא יהיה שם בדצמבר 2016. במו מילותיו הביא על עצמו את הדחתו ממשרד הביטחון. כששואלים מה השתנה אצל נתניהו, שאחרי שנה הסכים פתאום להעניק לליברמן את התיק הזה, זה כנראה חלק נכבד מהתשובה. יש משהו שייקספירי בעובדה שהדחתו ממשרד הביטחון לטובת ליברמן נתפרה בידי קואליציה של פוקדי הליכוד מהגבעות, סמוטריץ', אלקין ובברכתו של בנט, שצדקתו בפרשת המנהרות לעומת כשלון יעלון התגלתה במלואה בטיוטת דו"ח מבקר המדינה. הקואליציה שיעלון ראה בה אויבת המדינה מספר אחת הפילה אותו השבוע מתפקידו.
התפטרותו של יעלון הבוקר מוכיחה שהוא רואה גם את נתניהו כחלק מהגופים המסכנים את המדינה. ברמה האישית יש כאן עניין אישיותי: "דרך ארוכה קצרה" אינו רק שם ספרו אלא מוטו לחיים: הדרך הקצרה ארוכה היא קיצורי דרך תוך ויתורים אידיאולוגיים שלא תוביל לפסגה. לראייתו, דווקא הדרך הארוכה שכוללת ויתורים אישיים ודבקות בעיקרון סופה להוביל עד למעלה אבל היא דרך המלך. ודרך המלך עוברת מעכשיו במדבר.
(פורסם במקור ראשון ועודכן הבוקר)
