את הקרב על הרבנות הראשית הפסיד הרב סתיו כבר לפני חודשיים. האחראי המיניסטריאלי: נפתלי בנט. הוא נזכר באיחור רב מדי להתעניין בסוגיה, וכשהתעורר גילה שהשטח כבר נכבש על ידי תקומה. כישלונו לזהות את חשיבות הנושא הוביל להתבזות מפלגתית ארוכה שבמהלכה הייתה "הבית היהודי" הסיעה הציונית האחרונה להביע תמיכה ברב הדתי-לאומי. בסוף, הוא קנה איכשהו את האגף החרד"לי, אבל המחיר ששילם להם היה יקר: קבורתו של חוק שטרן לשינוי הגוף הבוחר חיסלה את סיכוייו של הרב סתיו. בנט קנה את המועמדות במחיר הרבנות.
האגף החרד"לי פרק על סתיו את כל תסכוליו מברית לפיד-בנט. הפינוקים שקיבל בדמות מושבים בכנסת ובממשלה לא השביעו אותו, רק הגבירו את התיאבון. חבריו מרגישים קרבה רוחנית גדולה יותר ליהדות התורה מאשר ל"יש עתיד", למשה גפני מאשר לשי פירון. דיל לאו-טאו היה הביטוי לכך. אומרים ש"הבית היהודי" הפסיד שלשום, אבל האמת היא שתקומה דווקא ניצחה. לרוב חבריה הייתה מטרה אחת בבחירות לרבנות והיא "רק לא סתיו". מבחינתם, הניתוח לא הצליח, אבל העיקר שהחולה מת.
תוצאות הבחירות מזרזות את ההכרעות הפנימיות הקשות שבנט ניסה לדחות. האם להאיץ את הליכי המיזוג עם תקומה למפלגה אחת? או אולי להפך, להאיץ את ההיפרדות? להמשיך בפריימריז או לנסות לכפות ועדה מסדרת בפעם הבאה? ההתלבטות שלו נשמעת כמו שאלה ליועצים פוליטיים, אך היא מבטאת שאלות מגזריות עמוקות בהרבה, שאלות שכוסו בבחירות האחרונות בשכבות נדיבות של מייק-אפ ופודרה.
ההפסד של בנט נראה שלומיאלי במיוחד כיוון שהוא מכהן כשר הדתות, אבל דווקא כאן אין סיבה להאשים אותו. קרב בנט-דרעי התנהל במגרש ביתי מובהק של ש"ס. במובנים רבים, ניצחונה הוא אשליה אופטית. כמו כוכב מת שאורו ממשיך להגיע, כך בחירתם של יוסף ולאו לרבנים הראשיים. היא אינה מבטאת שיפור פתאומי בפופולאריות של דרעי ושל בית הרב, רק משקפת את שבע השנים האחרונות שבהן ש"ס ישבה בממשלה ומילאה את הגוף הבוחר בנאמניה.
המערכה הבאה: ירושלים
הפילוג בש"ס, בכל מקרה, נראה חמור ועמוק יותר מזה שבבית היהודי. הבחירות האחרונות חשפו את עוצמת הטינה כלפי בית הרב עובדיה, אולי גם בתוכו. מרן עדיין שולט ביד רמה, אבל מה שהתברר בוודאות הוא שמדובר במרן, לא בש"ס. שני המועמדים החרדיים נבחרו בעיקר הודות למרתון פגישות של הרב הישיש מרחוב הקבלן עם שישים מחברי הגוף הבוחר, לא בגלל חוסנה של המפלגה. דרעי לומד בדרך הקשה מה שלמד ישי לפניו: הרב הוא הנכס הכמעט יחיד של המפלגה שייסד. ספק גדול אם יש לה קיום אחריו.
הניצחון שלשום היה רגע מתוק בחיים אופוזיציוניים מרים. למרות חידוש התהליך המדיני לא נראה שום שינוי קואליציוני באופק (ראה בהמשך), ולמפלגה שסוד כוחה היה החיבור העמוק לממסד אלו בשורות מדאיגות.
הניתוק מהשלטון לא עושה טוב למפלגות החרדיות. אוסף הגימיקים ההזויים שאפיין השבוע את המאבק בחוק הגיוס הזכיר שוב שמדובר באופוזיציה צבעונית אבל לא ממש אפקטיבית. בזמן שהח"כים מעבודה ומרצ ליהטטו בתקנון והצליחו לעכב את חוק המשילות של ישראל ביתנו, החרדים קרעו קריעה, תקעו בשופרות ושרו "עוצו עצה". ככה לא מפילים ממשלה. בעייתם המרכזית היא העובדה שלשני השותפים הבכירים בממשלה, בנט ולפיד, יש אינטרס מובהק לחסל את המפלגות החרדיות. סדר היום של ש"ס ואגודה מתנגש עם סדר היום של יש עתיד, וקיומן מאיים על קיומה של הבית היהודי.
הסיבוב הבא בין ש"ס והבית היהודי קרוב מאוד: אוקטובר, בירושלים, הפעם לא בקרב אוסף עסקנים אלא בקרב חצי מיליון מצביעים. דרעי מריץ בכל הכוח יחד עם ליברמן את מנכ"ל משרד ראש הממשלה לשעבר משה לאון נגד ראש העיר המכהן ניר ברקת. כמעט כל החרדים יתמכו בליאון, כמעט כל החילונים יתמכו בברקת. שני הצדדים מסכימים שאת הקרב יכריעו, גם הפעם, הדתיים לאומיים. לא סתם בחרו דרעי וליברמן מועמד דתי לאומי ולא חרדי או חילוני. גבעת מרדכי היא האוהיו של ירושלים, וכמות הכסף שתישפך בעלוני השבת עד סוף הקיץ, בהתאם.
הדינמיקה מזכירה להפליא את הקרב ברבנות. יש זהות רבה בין תומכי סתיו בסיעה לתומכי ברקת ובין מתנגדי סתיו לתומכי ליאון. אלה וגם אלה ילחצו. בנט יצטרך הפעם להכריע הרבה יותר מהר.
ניפגש במאי
הסכם לא בטוח שייצא מסיבוב השיחות הנוכחי, אבל נתניהו כבר נהנה מפירות השלום. בהחלטה לחדש את המשא ומתן קיבל ראש הממשלה כמעט שנה של יציבות קואליציונית. בניגוד למקובל לחשוב, הרגל הקצרה בשולחן הממשלתי הייתה עד עכשיו "התנועה" של ציפי לבני. היא הותקפה קשות על ישיבתה בממשלת ימין עם סטרוק ודנון, ואת ישיבתה ניסתה להצדיק בשלל התבטאויות וחוקים שהקשו את החיים על הבית היהודי. גם הלחץ משמאל שהפעילה על לפיד גרם למתחים פנימיים. עכשיו, משהתמלאה משאלתה הלא-כמוסה, "להיכנס לחדר", הלחץ יירגע.
כשהמו"מ מתנהל, היא וגם "יש עתיד" לא יוכלו לקפוץ נגד כל מהלך ימני של הליכוד והבית היהודי. כבר השבוע הם נאלצו לבלוע בשקט את הגלולה המרה של משאל העם. בנט, ליברמן ויעלון משוכנעים שדבר לא ייצא מהשיחות, מה שמקל עליהם להמשיך איש איש בסדר יומו, בלי להתרגש מדי מפגישות לבני-עריקאת. מה שקורה בוושינגטון נשאר בוושינגטון.
יציאת הכנסת לפגרה בשבוע הבא מעניקה לנתניהו שקט עד אוקטובר הקרוב. תשעת חודשי המו"מ מביאים אותו בשלום למאי הבא. בלשכת נתניהו נהוג לפקפק באפשרות שבאמצע 2014 נהיה קרובים יותר לפריצת דרך מאשר היום. השבוע כולם שאלו את עצמם את שאלת ראש הממשלה: מה רוצה נתניהו. ספק אם נקבל אותה בקרוב.