במערכת הפוליטית בישראל לא נותר אף אדם שיכול לספר על פגישותיו עם גולדה מאיר. ג'ו ביידן יכול: מאות פעמים סיפר איך אמרה לו ראש הממשלה שהנשק הסודי של ישראל הוא "שאין לנו מקום אחר ללכת אליו". ביידן הוא שריד אחרון לעולם שאולי לא יחזור: של ישראל כערך על־מפלגתי, של מפלגה דמוקרטית שלא רואה בטקס אזכרה לרבין אירוע קולוניאליסטי, של נשיא שנבחר אחרי 47 שנים במסדרונות וושינגטון ולא בגירסת הקלפיות של ריאליטי. אחרי 12 שנות אקסטרים, אובמה ואז טראמפ, האמריקנים העניקו את רוב הקולות למועמד השמרני יותר, שהתחבא דווקא במחנה הפחות שמרני.
"היו חברי כנסת שמעולם לא פגשתי", סיפר פעם נתניהו, "אבל מעולם לא קרה שחבר קונגרס הגיע לירושלים בלי שאזמין אותו לשיחה". יותר קל לו לאבד את הרוב בגבעת רם מאשר את הרוב בגבעת הקפיטול. נשיא ארצות הברית הבא יהיה הראשון זה 32 שנה שלא נהנה משליטה מוחלטת בקונגרס. הסנאט נותר כנראה רפובליקני, וזה בדיוק התמרון שקיווה לו נתניהו: הדרך להשפיע על המדיניות האמריקנית לא עוברת רק בחדר הסגלגל אלא גם בסנאט האדום.
דברים שמוקדם להספיד: דונלד טראמפ, המפסיד שקיבל הכי הרבה קולות בהיסטוריה, המפסיד הראשון שזכה בפלורידה ואוהיו, ומי שניצח שלשום סופית לפחות בחזית אחת – בעיצוב פניה של המפלגה הרפובליקנית. אולי הוא עוד ישוב ב־2024. יחד איתו מוקדם להיפרד ממה שקרוי "השטח". כוח ההולכה החשמלי של עשרות עצרות עם רבבות משתתפים יכול עדיין להכריע מערכות בחירות (בתנאי כמובן שאתה לא מתרגש מהדבקה המונית).
דברים שכדאי להספיד: סקרים טלפוניים פשטו את הרגל כי מי בכלל עונה לשיחה ממספר חסום. הסקרים האינטרנטיים שהחליפו אותם זוכים לשיעור היענות מביך של 2 אחוז. המודלים הסטטיסטיים המתוחכמים שנועדו לפצות עליהם זיגזגו בליל הבחירות כמו קבינט קורונה ישראלי. מכון טרפלגר, שזכה לקיתונות לעג מהתקשורת הליברלית אבל דייק בניבוי כמה ממדינות המפתח, טוען שהמתכון שלו כולל גם שני "מרכיבים דיגיטליים סודיים". מותר לנחש שזה ניתוח הוויראליות של שני המועמדים ברשת. כולם יתאהבו, לפחות עד שגם הכלי הזה יקרוס ב־2024.
התוצאות המאכזבות לדמוקרטים בסנאט ובבית הנבחרים יהפכו את ג'ו ביידן לנשיא משותק, חסר יכולת לקדם מהלכים של ממש. או שאולי להפך? מס' 46, אם יהפוך לכזה, הוא דמות שמעוררת הרבה פחות רגשות שליליים מאשר קודמיו, מספרי 44 ו-45. הכורח הפוליטי, האישיות והניסיון בוושינגטון יכולים דווקא להוביל לשיתוף פעולה מפתיע, חוצה מפלגות. בפעם הראשונה אחרי שנות דור של קיטוב הולך ומעמיק, הוא ינסה להוביל את הגירסה המקומית של ממשלת אחדות לאומית. זה יהיה ניסוי עולמי מעניין גם עבורנו: אחרי שנות דור של רתיחה, נשיאות בטמפרטורת החדר.
לפיד וקילשון
הפוליטיקה הישראלית לא ידעה הרבה שיאי משטמה כמו בין שני אגפי כחול לבן המקורית. לפיד וגנץ עדיין חולפים זה על פני זה במסדרונות הכנסת בלי לומר שלום, בוועדות צרחו חברי סיעותיהם זה על זה, לפיד הודיע שישמח לבטל את חקיקת הרוטציה, וגנץ – שלא ישכח את שעולל לו שותפו לשעבר.
בהנחה הסבירה שישראל תלך לבחירות במרץ הקרוב, המרכז־שמאל מגיע אליהן במערך מופקר ומחורר. לא ראש חץ אחד מול נתניהו, אלא 4־5 שברי מפלגות (מרצ, כחול-לבן, יש עתיד, חולדאי, אולי עפר שלח), בגודל קטן עד בינוני: מתכון מושלם לדה־מורליזציה, קרבות פנימיים, ירידה בשיעור הצבעה ואולי אפילו קריסה של אחת הרשימות תחת אחוז החסימה. לפיד מאמין מיום הקמת הממשלה שבסוף יתייצב הוא ראש בראש מול נתניהו וישאב את קולות כחול לבן, אבל בינתיים זה לא קורה. משמעותי מכך: אם לגוש לא תהיה מפלגה שתתמודד ראש בראש מול הליכוד, קולות ה"רק לא ביבי" יילכו ימינה, לבנט.
כדי למנוע מהימין את 61 המנדטים שלו ייתכן ולא יהיה מנוס מחידוש הברית בין גנץ ולפיד, הפעם בסדר הפוך: לפיד וגנץ. זה נשמע כמעט מופרך: הם שכחו את מה שאמרו זה על זה? הם מסוגלים לחבור שוב?
מצד לפיד, כמובן, יש נכונות. זו הדרך היחידה שלו להתייצב למערכה על ראשות הממשלה במקום קטטות פנים גושיות. בשבועות האחרונים התחדש המו"מ להודנא בין הפלגים, גם אם בדרגים נמוכים יחסית. בכחול לבן פוסלים לפי שעה את הרעיון על הסף (במענה לפנייתי בנושא התשובה בווטסאפ הייתה: "חחחחח"). אבל מה יהיה אם תוכרזנה בחירות? הרי לו העניין היה רק כיסאולוגיה, גנץ יכול היה לקבל כהונה מלאה במשרד הביטחון תמורת ויתור על הרוטציה. גנץ מוכן נפשית לוותר על ארבע שנים בקריה ועל סיכוי מסוים לראשות הממשלה בנובמבר, כדי להפיל את נתניהו בגירסה הפוליטית של "תמות נפשי עם פלשתים". ביש עתיד תוהים אם בשלב הבא לא יסכים להקריב על מזבח המהפך גם את ראשות הרשימה? ב־2019, כשהתאחדו, הסכימו השניים על רוטציה. אם כן, זו תהיה דרך מוזרה לקיים אותה ככלות הכל.
באדישות ובישישות
למה לנסוע כל כך רחוק לרמאללה, תהיתי לעצמי ביום ראשון בדרך הפקוקה מירושלים, כשאפשר במקום זה לקפוץ לדובאי הסמוכה?
ישראלים זוכרים את רמאללה בתקופת מסעות הדילוגים של התהליך המדיני, בשנות הרצח והפח"ע של האינתיפאדה השנייה. ספק אם ראו אותה אי פעם כה בלתי רלבנטית. עיר שדה מזרח תיכונית נטושה לנפשה, מתפרשת על גבעות בנימין, מוכת קורונה וממתינה לתוצאות מפנסילבניה.
ביל ברייסון, כותב סאטירי מופלא על בריטניה, כתב פעם שאם היה צריך לצייר את מפת העולם רק על בסיס עיתוני הממלכה ומושאי סיקורם, בריטניה הייתה בגודל של יבשת; לידה אי קטן, ארצות הברית של אמריקה, ואילו אירופה הייתה בחצי השני של כדור הארץ.
באותו אופן, לו היינו מציירים את מפת העולם על בסיס הסיקור הישראלי בשנות טראמפ־נתניהו, ישראל הייתה יבשת עצומה; לידה, בשכנות טובה, האמירויות וארצות הברית. והפלסטינים – במאדים.
שלושה ימים לפני הבחירות, במשרדי הוועדה הפלסטינית לקשר עם החברה הישראלית, תכננו בכירי הפתח את האופן שבו יחזרו, אחרי ארבע שנות שכחה וחוסר רלבנטיות, למרכז העניינים האזורי. החבורה הלא צעירה שם לא הייתה עומדת בעוד ארבע שנים של דונלד טראמפ. אלה מנהיגי התנועה הלאומית הפלסטינית, בעיר שבהדרגה החלה להתרגל לרעיון של מדינה אחת. מהפך אמריקני יחזיר אותם לחיים. סגנית הנשיא המיועדת של ביידן, קמלה האריס, התראיינה לעיתון ערבי אמריקני במישיגן, בניסיון לגייס את הקולות היקרים שהכריעו בסופו של דבר את ההתמודדות במדינה. "ג'ו ואני מאמינים בערכו של כל פלסטיני וכל ישראלי, ונעבוד כדי להבטיח שהם נהנים מאותה גישה לחירות, ביטחון, שגשוג ודמוקרטיה", אמרה. אחר כך הגתה מילים שלא נשמעו באמריקה בעידן טראמפ: "אנחנו מחויבים לעקרון שתי המדינות, ונתנגד לכל צעד חד צדדי שיחתור תחת המטרה הזו, לרבות סיפוח והרחבת התנחלויות. נפתח מיד את הקונסוליה האמריקנית במזרח ירושלים ונפעל לפתוח את המשרד הפלסטיני בוושינגטון".
בכירי הרשות מבוגרים מספיק כדי לדעת שזה לא יעניק להם הרבה יותר מכוס תה וסימפטיה, בטח אחרי עשרים שנות שיתוק מדיני ובפתח חורף אמריקני קודר בצל הקורונה. ארצות הברית כבר ידעה ממשלים נחושים הרבה יותר בנושא הפלסטיני מזה המיועד. המהלך המעניין יותר הוא הפניה לציבור הישראלי. המהלך מתמקד בשתי גזרות: הראשון, האסטרטגי, הוא נטישת המו"מ עם מחנה השלום הישראלי המתכווץ וחיפוש ערוצי הידברות עם קבוצות ימניות. זה כולל מכוני מחקר, פוליטיקאים בכירים ואפילו – שומו שמיים – מתנחלים. המהלך השני שנבדק הוא פנייה של היו"ר אבו מאזן לציבור בישראל מעל ראשו של נתניהו, בנאום שיישא בקרוב, מעל ראשו של נתניהו, עם קריאה לחידוש התהליך המדיני. תיהנו מהמגדלים של דובאי, יאמר, אל תשכחו שגם אנחנו פה.
שידורי רשת
הסיוט של נתניהו הבהב ביום רביעי בבוקר בטוויטר. ברגעי ההכרעה בבחירות חסמה טוויטר את הצייצן המפורסם ביותר שלה משיתופים או אפילו לייקים. "חלק מהתוכן או כל התוכן בציוץ זה הופרך ועלול לספק מידע מטעה בהקשר לבחירות", נכתב מעל ציוצו של הנשיא על הטענות לאי־סדרים בספירה.
מוטב לא להתרגש מדאגתן הפתאומית של הרשתות החברתיות לאיכות המידע המוגש לגולשיהן. במשך שנים התפרנסו מהשקרים שהתעופפו לכל עבר; גם האכיפה שלהם נראית בררנית לחלוטין, מוטת שמאל, אופנתית מאוד באזורי פאלו־אלטו והרווארד. האם טראמפ הוא הפוליטיקאי הראשון שמשקר בטוויטר?
במשך שנים בלם נתניהו בגופו כל הגבלה בחקיקה על רשת האינטרנט, תהא זו הזניחה או ההגיונית ביותר. הוא משוכנע שאלמלא קול העם הבלתי מסונן, בלתי מפולטר, ברשתות, כבר היה פנסיונר. לכן כשמיקי זהר רצה להגביל גישה לאתרי הפורנו הוא סורב. לכן גלעד ארדן ואיילת שקד רצו פיקוח על תכנים תומכי טרור בפייסבוק – ונבלמו רגע לפני הקריאה השלישית במליאה. היו שייחסו זאת למינוי של עובדת־לשעבר במשרד רה"מ לנציגת פייסבוק בישראל. האמת קונספירטיבית פחות: לנתניהו יש זהות אינטרסים לא רק עם המיליארדר היהודי הג'ינג'י המבוגר מהחוף המערבי, שלדון אדלסון, אלא גם עם המיליארדר היהודי הג'ינג'י הצעיר מהחוף המזרחי, מארק צוקרברג. שניהם רוצים בפריחת הרשתות.
את תפיסתו ביטא, מכל המקומות בעולם, דווקא בישיבת האזכרה לרבין בכנסת, בשבוע שעבר: "הדמוקרטיה תלויה בכך שכלי התקשורת לא יציגו דעה אחידה, מונוליטית, כשמי שמעז להביע דעה אחרת, אפילו קצת אחרת, מוקע מיד. זאת הגדולה של הרשתות החברתיות – הן לא כפופות לתכתיב הדעות שבא מלמעלה, מקומץ אנשים, מצד קבוצה קטנה שמוטה תמיד רק לכיוון אחד".
האם הזמנים משתנים? נתניהו עצמו כבר חווה צנזורה מפייסבוק בבחירות בספטמבר שעבר, כאשר נחסמה גישתו לצ'אט של פייסבוק בשל תכנים מסיתים לכאורה. מאות פעמים התלונן על סתימת פיות, אבל כשפורק מהנשק הזה נראו בפניו אותות מצוקה אמיתיים.
על השולחן כבר נמצא איום של ח"כ אריאל קלנר מהליכוד, לפיו אם תימשך הצנזורה על תכנים ימניים בפייסבוק, תטיל הכנסת – בתור תג מחיר – אחריות משפטית של רשתות חברתיות לתכנים המתפרסמים בהם. השוט ברור: אם פייסבוק רוצה להיות עורכת תוכן, נתייחס אליה כמו כלי תקשורת שמשלם על שקרים שהתפרסמו בו.
אולי זו רק אוזן מוזיקלית, אבל משפט נוסף שאמר נתניהו באזכרה לרבין מעלה את האפשרות שגם הוא מהרהר בכך: "כל עוד הרשתות החברתיות מאפשרות את חופש הביטוי למי שקולם מושתק בתקשורת הממוסדת והריכוזית", אמר, "הן תורמות תרומה חשובה לדמוקרטיה". המילים "כל עוד" נשמעו כאזהרה.
