האופוריה בימין בשבוע שעבר אל מול הדיכאון בשמאל החליפו צדדים כשהתבררו פרטי ההסכם הקואליציוני המתגבש. מותר להניח שמצביעי גנץ יתעודדו מעט כשייראו את טקס החילופים במשרד המשפטים בין אוחנה וניסנקורן, או ספר של צ'כוב במדף שמאחורי שר התרבות שיחליף את מירי רגב. אבל המחזה הזה בדיוק גרם לנתניהו ללחוץ על הבלמים ברגע האחרון. אצבעות חסרות לו, אבל לא חסר לו זמן. מידת רצונו לחתום גבוהה עכשיו כמו רף הסבלנות של גנץ לעוד מו"מ, ושתיהן נמוכות למדי.
חתימת הסכם קואליציוני – אם תתרחש ככלות הכל – תהיה ניצחון ליו"ר כחול לבן על אלה שאיימו עליו משמאל שנתניהו ישתמש בו ויזרוק. זאת אומרת, ייתכן שיזרוק – אבל לא כמו כפפה חד פעמית, מיד, אלא רק בעוד שנה וחצי. לו רצה, נתניהו יכול היה לדרדר את המו"מ לפיצוץ ואז להקים ממשלת 61 צרה או ללכת לבחירות שבהן הסקרים מנבאים לו ניצחון ענק. אבל בכפוף לקוועץ' אחרון או שניים נראה היה עד שני שבכוונתו לכבד את הסיכומים המוקדמים עם אשכנזי וגנץ.
ההסכם הקואליציוני שנטווה בין השניים חסר תקדים במורכבותו, וכולל צד ג' העונה לשם בג"צ. גנץ צריך לתלות את תקוותו באישור של שופטי העליון לסעיף הבעייתי שלפיו ניתן למנוע את כניסת גנץ לתפקיד באוקטובר 2021 רק ברוב של שמונים חברי כנסת, מה שנראה לכאורה כמניעה מרוב עתידי להביע אי אמון בממשלה, אחד מתפקידיה היסודיים הרשות המחוקקת. ואילו נתניהו יצטרך לסמוך על בג"צ שלא ימנע ממנו לקבל את הרכבת הממשלה.
האם ההסכמה של נתניהו לפרוש, עדיין לא הסכם בעת סגירת הגיליון, הייתה התקף מקרי של טוב לב, או שיש כאן משהו עמוק יותר? קואליציית הרוטציה הטריה דומה במתאר שלה לממשלת 1984, אבל מזכירה דווקא את ממשלת 1974, זו שקמה מהאפר של מחדל מלחמת יום הכיפורים וסופה שהייתה שנואה, לא פופולרית וקצרת ימים. איזו תהילה בדיוק יש בניהול גרעון בן שתים-עשרה ספרות, מיליון ורבע מובטלים וכלכלה משותקת מפחד? מי בדיוק רוצה לקחת לבדו חלק בתהילה המפוקפקת הזו? אולי לאירוע המסויט הזה עדיף לצלול יחד עם היריב? מהברקסים הפתאומיים בכל פעם שנראה היה שהסכם בדרך נראה היה שההתלבטות הזו לא הוכרעה בבלפור. נתניהו מתלבט בין שנה וחצי על היד לארבע שנים על העץ.
ואולי בכל זאת הרצון לשלוט גובר. עכשיו נחכה בנשימה עצורה 548 יום לראות אם ראש הממשלה הנוכחי אכן מתכוון ללכת הביתה או שבעיניו תם עידן נתניהו – רק כדי שיתחיל עידן ביבי.
צמד דרך ארץ
בתום עונת המעברים בכנסת, הנה תוצאות האמת של בחירות 2020: גוש הימין מונה 59 ח"כים, כולל אורלי לוי; גוש השמאל-מרכז – גם הוא 59. ובתווך, בדיוק בעמדת לשון המאזניים הנחשקת שפינה בניגוד לרצונו אביגדור ליברמן, סיעת דרך ארץ. יועז הנדל וצביקה האוזר – צמד "דרך ארץ" – יוכלו בכל רגע נתון בכהונה הקרובה להעניק לימין רוב על ריבונות או לשמאל-מרכז בנושאים המשפטיים.
השניים תמרנו את עצמם לעמדת החלומות הזו בזכות עניין פרוזאי: ביום שבו התפרקה סיעתם המקורית, הופיעו גם גנץ וגם לפיד תחת השם "כחול לבן". גנץ רותח על השניים שסיכלו לו פעמיים ממשלת מיעוט, אבל יחד איתם היה לו רוב של 17 מ-33 חברים, שאפשרו לו לשמור על השם המקורי. תג המחיר של השניים היה סיעה עצמאית, חברות בקבינט וראשות ועדת החוץ והביטחון.
בשבוע האחרון, כשהשיחות בין גנץ ונתניהו נתקעו, בבלפור עקבו בתקווה ובחשדנות אחר הצמד. ראש הממשלה ניסה להבין אם השניים יסכימו להצטרף לקואליציית ימין צרה אם יתברר, ככלות הכל, שגנץ לא מסכים לריבונות. אין לו דיבור ישיר איתם מאז פיטר את הנדל ונפטר מהאוזר על רקע פרשת נתן אשל.
מהבירורים שערך עלה שהשניים רוצים ריבונות, אבל רוצים לא פחות אחדות. הלקח העיקרי של האוזר מחוק הלאום שאותו קידם היה שמהלכים דרמטיים כאלה צריך להעביר ברוב ציוני גדול, פן נושאים בקונצנזוס יהפכו לקטטה לאומית. במקביל, מהבירורים שערכו בכחול לבן עלה שאם הדילמה תהיה ממשלה צרה וריבונות או בחירות רביעיות, הצמד יילך עם הליכוד. אבל נתניהו לא חיכה.
ההשתלבות ההדרגתית של דרך ארץ בגוש הימין הולכת יד ביד עם מה שנראה כפרישה של ימינה לאופוזיציה. איש מששת חברי הכנסת של המפלגה לא ראה מעולם את האופוזיציה. כעת זו נראית האפשרות המכובדת יותר, לבטח הנכונה. מבחינה פוליטית פנימית, אין שום דרך להשביע את האריה הרעב בקומץ התיקים שמייעד להם נתניהו. אין דרך להושיב ארבעה שרים בעבר ובהווה על משרד וחצי. לנתניהו הוצע השבוע מסלול ביניים: להעניק לבנט ושקד, כפיצוי, את כרטיס הכניסה הנחשק לליכוד. הייתי אומר שאשן על זה, השיב, אבל אני מתכוון להישאר ער ולהשיב בשלילה.
ריבונות בחסות מפלגת העבודה
בחסות שני ויתורי הענק של גנץ – על "לא נשב עם נתניהו" ועל שלמות כחול לבן – התעמעם קצת תוקפו של הויתור השלישי, ההסכמה המאולצת לריבונות. בסיבוב הבחירות השני הונח בפניו סקר שלפיו אם יצהיר על יוזמה לסיפוח גושי ההתיישבות בהסכמה אמריקנית יוסיף לעצמו שלושה מנדטים על חשבון הימין, ויכריע את הבחירות. אבל גנץ העדיף שלא. סביבתו האידיאולוגית קרובה הרבה יותר לויתור עתידי על שטחים מאשר לסיפוח מיידי שלהם. חוסן לישראל מינוס האוזר והנדל נראית כמו גרסה אטרקטיבית יותר של מפלגת העבודה: אלון שוסטר, מיקי חיימוביץ', אסף זמיר, אבי ניסנקורן וכמובן גם גבי אשכנזי. שר החוץ המיועד היה המתנגד החריף ביותר בכחול לבן למתווה הריבונות.
חצי מאה מתווכחים על עתיד יהודה ושומרון, רבע מאה על הסכמי אוסלו, אבל בתוך שנה, ודווקא בחסות מה שנראה כהתכווצות של גוש הימין, הפכה החלת הריבונות לקווי היסוד של ממשלה שמשתרעת עד פאתי עמיר פרץ. זה היה תהליך ארוך מאוד, שהחל בקריסת הסכמי אוסלו בשנת 2000, המשך הירי מעזה אחרי ההתנתקות ב-2005, האביב הערבי של 2011 ועליית טראמפ. אבל ההבשלה שלו הייתה מהירה עד להדהים. נתניהו היה שמח שהדבר יתרחש עוד יותר מהר: כל עוד הקורונה משתוללת מועצת הביטחון לא תפרסם גינוי בזום.
להפתעתו, גילה נתניהו שהנמר על גבו רכב בשלוש השנים האחרונות רעב ועצבני. מאז 2017 ואילך הגדיר ראש הממשלה הנחקר את הימין על הציר של המאבק בדיפ סטייט ובמערכת המשפט. בליכוד נדהמו כשהישג הריבונות, טלטלה אסטרטגית, התקבל במשיכת כתפיים וחוסר אמון אל מול מתן תיק המשפטים לכחול לבן. זו הסיבה לדרישה המחודשת שהעלה הליכוד בשני בערב, כשנראה היה שהכל כבר סגור.
לא במקרה זימנה ההיסטוריה לאותו שבוע גם את מותה הסופי של מפלגת העבודה, והיטמעותה בתוך מפלגת מרכז. כמו קדימה בשעתה, גם כחול לבן נולדה כדי לנפץ את הגמונית הימין אבל סופה שריסקה את השמאל. היא הייתה טייפון שהשתולל פה בשלושה גלים, שאב לתוכו את מצביעי מרצ והעבודה וסופו שהצטרף לממשלת נתניהו. השבוע לפני שנה עוד היו לשמאל הציוני כמעט שלושים חברי כנסת, השבוע נותרה רק מרצ לבדה עם שלושה מנדטים. גנץ בא מבית של מפלגת העבודה, אבל סופה שהיא באה אליו.
חופשת המולדת של אהוד ברק
מאז עזב את משרד הביטחון, לא הייתה לאהוד ברק חופשת מולדת ממושכת כמו זו שנכפתה עליו בחודש האחרון. נסיעות עם ראש הממשלה לשעבר היו הצ'ופר העליון עבור מאבטחי השב"כ: הם הגיעו למקומות אקזוטיים שרגל שב"כניק לא דרכה בהם מעולם. עכשיו הוא בבית בתל-אביב. בכל הנוגע למצב הדמוקרטיה בישראל הוא, כידוע, מודאג מאוד, אבל בכל הנוגע למצב הקורונה הוא אופטימיסט מושבע. גם כחבר בכיר בקבוצת הסיכון – החורף מלאו לו 78 שנים – הוא לא מתקשה להירדם בלילה.
"בדיווחים משדה הקרב", נזכר השבוע בלקחים מהחמ"ל, "תמיד אם הדיווח הראשון הוא טוב, הוא טוב יותר מהמציאות ואם הוא רע – אז הוא רע יותר מהמצב". זה מה שקרה, לשיטתו, גם בעניין הקורונה: חזו שמונים אלף חולים עד ערב ליל הסדר, בפועל יש כרבבה. שיעור המתים נמוך ביחס לעולם, העקומה הולכת ומשתטחת. מספר החולים המוחלט שמתווסף מדי יום כבר נמוך יותר מבימים שקדמו לו.
לו זה היה תלוי בו, היה מאפשר לעובדי ההייטק לשוב לעבודה; אחר כך התעשייה, ובהמשך גני הילדים בתנאי שיישמר האיסור לפגוש את הסבא והסבתא. שנה וחצי, הוא מעריך, והבריאות והכלכלה ישובו למצבם ערב ההתפרצות.
איך ייראה העולם ביום שאחרי? ברק משוכנע שימי מגדלי המשרדים מאחורינו. עשרים שנה של התנעה צולעת ללימודים מרחוק ועבודה מרחוק הסתיימו בפיילוט הגדול מכולם שנערך מול עינינו בימים אלה. אחריו, רבים יתהו מה התועלת בהמשך ההיסחבות אל המשרד וממנו. התיירות תתאושש הרבה יותר באיטיות, גם עולם התרבות: ייקח זמן לפני שהסימפונית תמכור את המנוי הבא לעונת הקונצרטים, ובערך עשור לפני שמישהו יעלה על שיט תענוגות.
עד שהתרחיש האופטימי של ברק יתרחש, ירד פסח עצוב מאוד על בני ברק. למראה הגדר הפרובוקטיבית, המעליבה, שהציב ראש עיריית רמת גן (החומה השניה ברמת גן מקיפה את הספארי, זה המשל?) אפשר רק להיזכר בימים שבהם הכינו במשרד הפנים תכנית לעיר מאוחדת בשם רג"ב – רמת גן, גבעתיים, בני ברק.
ועדיין, אין צורך להשתלח בציבור החרדי כדי לתהות איך קרה שבמאה ה-14, ההלכה היהודית שכוללת נטילת ידיים תכופה הצילה את מאמיניה, לפי דיווחי בני התקופה, משיעורי המוות העצומים בדבר השחור. במאה ה-21, בתי הכנסת הם מוקד ההדבקה מספר אחת והזלזול הפושע של כמה מחשובי הרבנים – הסיבה שבגינה הריכוזים החרדיים הם גם ריכוזי התחלואה.
