טובי המוחות הפוליטיים מנסים כבר שבועות להבין מדוע נתניהו מעוניין לתקן את חוק החסינות. הרי כל קסמו של החוק הקיים הוא בכך שהוא, ובכן, כבר קיים. אין צורך בחקיקה פרסונלית, לא בפיליבסטר שיתמשך על פני שלוש קריאות. פשוט משתמשים בתיקון הקיים, מבטיחים רוב בוועדת הכנסת ובמליאה, ובן לילה נמנעים מהעמדה לדין. הסבר אחד, קצת קלוש, גרס שתיקון החוק יחסוך מנתניהו את המבוכה שבבקשה לשמור על חסינותו, שכן ההצבעה במקרה כזה היא אוטומטית. ולחוקק במשך חודשים בכנסת זה לא מביך?
הנה פתרון החידה: החוק הנוכחי מחייב רוב בשתי הצבעות: גם בוועדת הכנסת וגם במליאה. הוועדה היא משוכה קלה יחסית למעבר: אפשר למלא אותה בנציגי ליכוד אלמוניים שנבחרו זה עתה לכנסת, ולבחור בפינצטה את החברים הנאמנים יותר משאר סיעות האופוזיציה. למשל, כולנו יכולה לשבץ את יפעת שאשא-ביטון הליכודניקית למחצה ולא את רועי פולקמן. בשעת הדחק אפשר גם להחליף חברים בוועדה בנציגים ממושמעים יותר. בוועדת הכנסת היוצאת היו 11 חברים לקואליציה מול 6 בלבד לאופוזיציה. זה רוב מוצק ואין סיבה שהליכוד יתנדב לצמצמו.
המליאה היא סיפור אחר. נתניהו יצטרך לסמוך שם על כל חברי הקואליציה, בלי החלפות ובלי חריגים. הוא יצטרך לוודא, למשל, שגדעון סער מרים יד בעד שמירה על חסינותו. גם ללא המשקעים האישיים, כדאי לזכור שכח"כ צעיר ועו"ד במקצועו, סער היה כמעט היחיד מהליכוד שהצביע ב-2003 בעד הסרת חסינותה של נעמי בלומנטל. אל מול הראיות, עברו המשפטי גבר על השתייכותו הפוליטית. ומה יעשו גלעד ארדן? יולי אדלשטיין? ציפי חוטובלי?
עקרונות בצד: כל ח"כ ממורמר שלא קיבל תפקיד שר או סתם מישהו שלא נוח לו עלול לסכן את הרוב שלו. האם מישהו באמת מאמין שכל סיעת כולנו תצביע בעד שמירת החסינות? שפולקמן יסביר בתקשורת שמנדלבליט בעצם רדף את נתניהו? חמישה חברי כנסת כאלה – ונתניהו בדרך לספסל הנאשמים, פצוע ומוחלש.
חוק החסינות שהיה בתוקף עד 2005 ואותו מבקשים להחזיר עכשיו מהמגרסה נועד לחסוך לנתניהו את הרפתקת המליאה המסוכנת. במקום להיות תלוי ב-119 חברי כנסת הוא יוכל לבחור לו כמה חברי קואליציה נוחים ולסגור את הסיפור. את תיקון החוק מקדם יו"ר האיחוד הלאומי וחבר הקבינט המיועד בצלאל סמוטריץ'. אל החוק הוא מתכנן לצרף מהלך נוסף: איסור בחוק על בג"צ להתערב בהחלטות פוליטיות בנימוק של היעדר סבירות.
סמוטריץ' נשבע ביקר לו שנתניהו לא משתמש בו כשליח. לטענתו, ראש הממשלה מעולם לא החליף איתו מילה בנושא. לא ממניעים התנדבותיים גרידא הוא מכליל את המהלך בדרישות הקואליציוניות של מפלגתו מהליכוד. הוא האזין היטב בבחירות לבני גנץ מסביר שהחרדים יילכו איתו כי ממילא לנתניהו יש רק אופק של שנה עד המשפט. מסקנתו הייתה, לפיכך, שהאיום העיקרי על שלטון הימין הוא ניהול משפט נגד ראש הממשלה. סמוטריץ' משוכנע שחסינות לנתניהו פירושה גם אריכות ימים לממשלה הבאה. למה? כי החסינות פגה על פי החוק ביום שבו מתחלפת הכנסת. זה יבטיח לדעתו ממשלת ימין עד נובמבר 2023, לא יום פחות. זה הקו שמחבר בין קרית ארבע לתיק ארבעת אלפים.
ספירת העומר
שמח וטוב לב הסתובב יצחק הרצוג ביום השבעת הכנסת עם רעייתו מיכל. מצב רוחו הטוב של יו"ר האופוזיציה הקודם היה תמונת התשליל של הדכדוך שהפגין יושב ראש האופוזיציה המיועד. בני גנץ חטף השבוע מקלחת קפואה של ביקורת על אי תפקודו האופוזיציוני, למרות שאין עדיין קואליציה להתנגד אליה. מי כמו הרצוג יודע כמה גרוע זה עוד הולך להיות במורד הדרך. כגודל התקוות והקידום ערב הבחירות, כך גודל האכזבה והארסיות שיחווה עכשיו בשמאל ובתקשורת.
שהות באופוזיציה היא חוויה לא קלה, בטח בסיעה כל כך מגוונת. איך תצביע כחול לבן כשיעלה החוק לבוררות חובה? יו"ר הסיעה, אבי ניסנקורן, ידחוף להתנגד. אבל מה יעשה יאיר לפיד, קפיטליסט בן קפיטליסט ומה יקרה כשתעלה פסקת ההתגברות, או הצעה לשנות את הדרך בה נבחרים שופטים? ח"כ צביקה האוזר, למשל, כתב מאמרים נגד השיטה הקיימת. ב"ידיעות אחרונות" פורסם שלשום שנתן אשל מנסה לגייס את חברת הכנסת עמר ינקלביץ' מכחול לבן לשורות הקואליציה. הניסיון הזה נחשף וייכשל. ינקלביץ' נחשבת כייבוא אישי של גנץ ודמות ערכית שלא תבגוד במפלגתה דקה אחרי שנבחרה מטעמה לכנסת. אבל באופן משונה, היא תושיט סיוע משמעותי מאוד לקואליציה, באדיבות גנץ עצמו.
לפני תשעה שבועות – או בתרגום לעברית: נצח – היא התלבטה האם להתמודד לכנסת מטעם רשימה שמרכיב מרכזי בה הוא "יש עתיד". ינקלביץ' היא אישה חרדית, אם לחמישה, תושבת בית שמש וחלק בלתי נפרד מהציבור שבעיניו לפיד הוא שורש כל רע. מה שסייע לה הוא הבטחה שקיבלה מראש מגנץ לחופש הצבעה אישי בנושאי דת ומדינה.
פתאום במאי זה הופך לאירוע שיכול להציל את הקואליציה. כדי לפתור את משבר הגיוס הציע ליברמן לתת לחרדים חופש הצבעה, אבל בתמורה דרש חופש הצבעה בכל נושאי דת ומדינה. לחרדים זה לא כדאי, כי בלי ליברמן עומדים לרשותם רק 60 חברי כנסת. אבל יחד עם ינקלביץ', פתאום יש סיבה לשקול את המהלך ברצינות. ספירת עומר תביא אותם לשישים ואחת אצבעות.
כבר לא
בלי גינוני טקס, בשיחה קצרה, הסתיימה השבוע ברית פוליטית בת 12 שנה. בשבוע שבו הושבעה כנסת בלעדיהם שחרר הח"כ לשעבר נפתלי בנט את הח"כית לשעבר איילת שקד לדרכה. השניים שצעדו יד ביד מלשכת יו"ר האופוזיציה נתניהו, דרך הבית היהודי, עבור בקבינט ועד להרפתקת הימין החדש לא ימשיכו יחדיו. בנט ואיילת כבר לא.
הפרידה בין שני השרים הפופולריים בממשלה נעשתה בטעם חמוץ, לא מריר. הם לא מתדרכים זה נגד זה, הפוך. אבל הסיבה לכישלון המיזם שלהם נעוצה בהבדלי טמפרמנט שהפכו בהדרגה בלתי ניתנים לגישור. הוא דוגל בצעדים נועזים שמבקריו יגדירו פזיזים, היא בעד התנהלות מחושבת שמבקריה יגדירו כפחדנות. הבית היהודי של השנים האחרונות והימין החדש של הבחירות האחרונות נראה כמו עגלה שאותה גוררים בקצב שונה שור וחמור. מה הפלא שהתהפכה.
במסיבת הסיום העגומה של רשימת הימין החדש שנערכה השבוע בביתה של אלונה ברקת בנט דיבר, והסביר למה ככלות הכל הקמת המפלגה לא הייתה טעות, שכן שום דבר טוב יותר לא ציפה להם בבית היהודי. שקד לא דיברה. פניה, אפשר להבין, אל הליכוד. בימים הקרובים, אם לא תתחרט, היא תתפקד. כשנואת נפשה של משפחת נתניהו היא לא יכולה לבנות על קיצור הפז"ם שמקבלים כל המועמדים חוץ מגלעד שרון, וזקוקה לשלוש שנות הכשרה. ככל שתאחר להפוך לחברת ליכוד יקטנו הסיכויים שתוכל להתמודד בבחירות הבאות. בעולם אידיאלי, שרת המשפטים היוצאת הייתה לוקחת את הזמן כדי להתלבט. לא בטוח שהבית היהודי יסרב בבחירות הבאות להצעה שתעמוד בראשו. אבל אין לה זמן.
בנט לעומתה לא ימהר לפעול. דלתות הבית היהודי נטרקו מאחוריו, דלתות הליכוד לא ייפתחו בפניו לרווחה כמו בפני שקד. הוא יכול לפנות לעסקים, או לפעילות ציבורית חוץ פרלמנטרית, ואולי בכלל להמשיך במיזם הימין החדש, ולבסס אותו לקראת הבחירות הבאות. אם לסכם: היא הולכת לליכוד, והוא הולך לחשוב.
אדלשטיין וכחלון
אדלשטיין: איזו רוח פתאומית של נדיבות נחתה על בנימין נתניהו, שהחליט להעניק ליולי אדלשטיין מתנה יקרה כל כך? שבועות לפני תום המו"מ הקואליציוני הוא הודיע, למרות משקעי העבר, על בחירתו בפעם השלישית לתפקיד יו"ר הכנסת. זו מתנה שלא תפסיק לתת, כיוון שהכנסת הנוכחית תבחר בעוד שנתיים בלבד את נשיא המדינה הבא. ריצה של אדלשטיין מלשכת היושב-ראש מעניקה לו מקדמה משמעותית ביותר, כזו שאולי מכריעה מראש את גורל המירוץ. כשיו"ר כנסת מפנה כיסא, הוא יוצר בפעולה אלכימית למעלה מעשרה תפקידים: שר בכיר הופך ליו"ר, שר זוטר מקבל את המשרד הבכיר ושר אחר את מקומו בקבינט, יו"ר ועדה הופך לשר, ח"כ פשוט מתמנה ליו"ר ועדה, וכך הלאה. מעבר לסיפורו האישי המרגש כאסיר ציון, האינטרס הזה מעניק לאדלשטיין בלוק שלם של קולות במתנה. השבוע כבר סגר מחצית מהדרך בין משכן הכנסת בגבעת רם למשכן הנשיא ברחביה.
כחלון: הפתעה קטנה מסתתרת בדרך המוזרה שבה החליטו כחלון ונתניהו לנהל את המו"מ הקואליציוני ביניהם. הם לא מקימים צוותי מו"מ, והחליטו לדחות את הסיכומים ביניהם לסוף. זה קצת משונה, כיוון ששר אוצר מעדיף תמיד לסגור ראשון כדי לסכור איכשהו את זרם המיליארדים שתובעות השותפות עם העיניים הגדולות בהסכמים הקואליציוניים. כחלון מסביר שמבחינתו אין בעיה שנתניהו יהיה האיש הרע, זה שאומר "לא" לשותפות. ללב מתגנב חשד אחר: האם יכול להיות שנתניהו דווקא יגיד כן, ואז בסוף המו"מ יאמר כחלון שאין דרך לנהל את משרד האוצר אחרי שהקופה התרוקנה, וינדוד, ברגשות מעורבים, אל משרד החוץ?
דובר ושב
גיל מסינג הוא דובר מצוין, ועל כך יכולים להעיד שרת החוץ לשעבר, שתי חברות גדולות במשק ובקרוב – אם המינוי ייצא לפועל – גם הרמטכ"ל הטרי. אבל טיב עבודתו איננו השיקול היחיד בשאלה אם יוכל לשמש כדובר צה"ל.
מי שיש לו פטיש, אומר פתגם ישן, כל בעיותיו נדמות לו כמסמר. ומי שנצרף בכור הברזל של הפוליטיקה לעד יסתכל על העולם בעיניים פוליטיות וכך גם ידברר את הלקוח שלו. שתי פרשות טלטלו שני מוסדות ממלכתיים גדולים: פרשת הרפז בצה"ל 2010 ופרשת ריטמן-אלשיך במשטרה 2018. שתיהן עסקו בטענה שהדרג לובש המדים התבלבל והכפיש בניגוד לכללים את הדרג הפוליטי לובש החליפות. במקרה או שלא, שני דוברים מהעולם הפוליטי ליוו את צה"ל והמשטרה בתקופה הזו. אבי בניהו היה דובר צה"ל תחת הרמטכ"ל אשכנזי, וליאור חורב סייע למפכ"ל רוני אלשיך כיועץ חיצוני.
מבקר המדינה מתח ביקורת חריפה על הפעולות של בניהו ושות' נגד שר הביטחון ברק, פעולות שהן דבר יום ביומו במזנון הכנסת אבל לא בחדר האוכל של הקצינים בקריה. המבקר גם מתח ביקורת קשה על פעילותו של דובר פוליטי אחר, יובל גת, שיום אחד מוציא הודעות פוליטיות ולפתע מולבש מדים בידי אלשיך והופך לתת-ניצב.
על חדר הישיבות של פורום מטכ"ל צריך להיתלות שלט: "מקום קדוש". יש טעם בהכרזה על דובר מבחוץ כתת-אלוף והושבתו עם החרבות על הכתף לדיונים שבהם נשלחים חיילים אל מותם. להושיב שם אדם מבחוץ אחרי שנים שבהם לחם בשירות פוליטיקאית זהו דבר בעייתי ביותר. הפרשה המסתורית שבה שימש מסינג כסוכן משטרתי על רקע חברותו עם דובר בישראל ביתנו מול דובר לשעבר של הליכוד והעבודה היא דוגמא זועקת לבעייתיות הזו. לדו"צ שלא היה מגיע מהפוליטיקה ספק אם זה היה יכול לקרות.
מסינג יעץ לציפי לבני שנים ארוכות מול היריבים נתניהו, אולמרט מופז ואחרים. לפרקים היה נראה שהוא מחויב יותר לפרויקט ציפי לבני מאשר היא עצמה. מותר לשער שזה מה שקסם לאביב כוכבי. אבל דובר צה"ל איננו היועץ האסטרטגי של הרמטכ"ל אלא הדובר של כל חיילי צבא ההגנה לישראל. בנושא הזה חובת ההוכחה של מסינג עליו, אם ככלות הכל אכן יתאפשר לו להוכיח את עצמו.
