אם יתממשו כל הסקרים, בשלישי בבוקר יעברו נתניהו וגנץ מהחוג לסטטיסטיקה אל החוג לפסיכולוגיה. עד שיתפרסמו התוצאות, הדיון מתמקד בשאלות מספריות מדויקות: האם הבלוק יכול להגיע ל-61? האם לכחול לבן יהיה רוב ציוני? אבל בהנחה שהתשובה לשתיהן שלילית, ינסו שני הצדדים לעשות מה שקרה פעם הרמטכ"ל יעלון "צריבה תודעתית". בליכוד מאמינים שהגדלת הבלוק וחזרת הליכוד להיות המפלגה הגדולה יחוללו שמות בכוח העמידה של גנץ. בכחול לבן מקווים שעוד כישלון של נתניהו להשיג רוב מוחלט בכנסת יפורר את הבלוק. האם 58 מנדטים יזיזו משהו בכחול לבן? האם 55 יגרמו לייאוש בימין?
אם להמשיך את הפסיכולוגיה, שני הצדדים שרויים בהדחקה של מצבם האמיתי. רק היפוך המגמה והפתעה מרעישה ממש יביאו את גנץ לסלק את נתניהו מבלפור. כמו בשיר של רחל, הוא ראה את בלפור מנגד, ושמה אין בא. גם נתניהו מתעקש להתעלם ממצבו האמיתי: אף גם אם ישיג את הרוב המיוחל, אף אחד לא יוכל להושיע אותו מהמשפט. ראשי הימין לא ייתנו לו חוק צרפתי רטרואקטיבי ובג"צ לא יאשר חוק כזה.
את הירידה בסקרים ראו בכחול לבן כבר לפני קרוב לשבועיים. מעל השטח התוצאות נראו מאובנות לחלוטין, אבל זרמי העומק הראו על היחלשות משמעותית. הויתור של נתניהו על החסינות הוריד את הנושא מסדר היום, ועסקת המאה – אף שלא התממשה בסוף לפני הבחירות – גרמה לכחול לבן להיראות מבולבלת. התומכים משמאל לא אהב את צהלות הסיפוח של האוזר והנדל ("הנזל", בלשונה של איילת שקד); התומכים מימין נרתעו מההתנגדות של לפיד ושלח, וגנץ החל לרדת בהתאמה לראשות הממשלה. אחר כך הגיע קמפיין מבולבל על מערכת הבריאות, שכבר הוביל פעם את הרצוג ולבני לכישלון מפואר במיוחד. אבל הנזק הכבד מכולם נגרם, על פי סקרי שתי המפלגות, מהטענה שלכחול לבן אין רוב בלי אחמד טיבי. בנסיונו להתנער מכך, השתמש גנץ בביטוי "רוב יהודי", ובכך הצליח להכעיס את כולם: אלה רתחו על השימוש בביטוי שהיה עד היום נחלת הימין הדתי בלבד, ואלה – על כך שטמונה בו רמיזה להסתייעות בהימנעות מבחוץ של המשותפת.
ישועת נתניהו, אם תהיה, תבוא רק מהעלאת אחוז ההצבעה ומסדיקת כחול לבן. המצביעים שעדיין נותרו בעצמה יהודית אחרי הגילוח למשעי שהיא עוברת בימים האחרונים הם אלה שממילא לא יצביעו לאף אחד אחר גם אם בן גביר יפרוש. מדובר בכמנדט שאינו רואה הבדלים של ממש בין קבינט עם סמוטריץ' ובנט לבין קבינט עם יזבק וזנדברג. אם נתניהו יצליח להוריד אותו הוא ישלם מחיר גבוה יותר בימין הרך מאשר ירוויח בימין הקשה כמו אבן.
בוריס ג'ונסון זכה לפני חודשיים ברוב מוחלט בבריטניה לא בגלל אישיותו או עמדותיו, אלא כי הבטיח לשים קץ לסיוט הברקזיט שאליו נקלעה הממלכה המאוחדת. בוחרי מרכז רבים שמתנגדים לעזיבת האיחוד האירופי הצביעו לו בכל זאת כי הבטיח לחתוך, ומהר. גנץ ונתניהו מזלזלים בתשוקה הציבורית העזה להביא לידי סיום את הברקזיט הישראלי. היא כבר ניפצה חוקי ברזל שאפיינו את הפוליטיקה הישראלית שנים. למשל, הנכונות הגוברת שניכרת בסקרים בקרב רוב המרכז-שמאל להקים ממשלה בתמיכה פעילה של הרשימה המשותפת. למשל, הנכונות של כשני מנדטים של ליכודניקים לשעבר שערקו לכחול לבן בגלל כתב החשדות נגד נתניהו לשוב לזרועותיו רגע אחרי תחילת המשפט. זו הסיבה, למשל, שליברמן מבטיח בכל מקום שיש לו ממשלה אחרי הבחירות. הוא יודע שאם לא יאמר זאת הוא עלול להיכחד.
ובקיצור, ייתכן שהנושא האמיתי של הבחירות השלישיות הוא: איך מונעים בחירות רביעיות.
נתניהו וגנץ מנסים לטשטש ולהשכיח את המו"מ המתקדם שניהלו בסתיו על הקמת ממשלה, כשזה מבטיח ממשלת ימין, וזה – שלא יישב עם נאשם אפילו דקה. לאור התמיכה הנרחבת בהקמתה, לא בטוח שחזית הסירוב הזו תתגלה כעמדה חכמה. סקר של אחת המפלגות בחן לפני שבועיים מה תחולל הכרזה של נתניהו לפיה אחרי הבחירות יציע ממשלת רוטציה עם כחול לבן. התוצאות היו שהליכוד יאבד מעט ימינה אבל ירוויח נתח משמעותי בגושים. נתניהו נמנע עד עתה מהמהלך, אולי בשל חוסר החשק לחזק את בנט ושקד. האם זו ההפתעה שהוא שומר לרגע האחרון?
הכל תלוי בקוקפיט
אם שישה מיליון וחצי בוחרים לא יסייעו, הדרך היחידה להקים ממשלה יציבה תעבור בשבוע הבא להכרעתם של ארבעה נבחרים, המוכרים יותר כקוקפיט.
ההתלבטות לאורך הסתיו האחרון בצמרת כחול לבן סביב ישיבה עם נתניהו לא הייתה משא ומתן פוליטי, אלא אירוע צבאי של הפעלת כוח. כשבני גנץ התלבט אם ואיך להיענות למתווה הנשיא, הועמד מולו, כחרב מתהפכת, המסר של לפיד: כניסה לממשלה פירושה המיידי הוא פירוק המיזם הפוליטי המצליח בישראל, כחול לבן.
היועצים תמכו בכניסה, לפיד ויעלון התנגדו, גנץ לא הכריע ואשכנזי שינה את דעתו: בתחילה לא האמין שנתניהו יקיים את הרוטציה, אחר כך השתכנע שאפשר לנעול זאת. גם השיחות הארוכות שניהל עם נתניהו כיו"ר ועדת החוץ והביטחון סייעו לו. אשכנזי צדק השבוע כשבתגובה להאשמות הליכוד ציין ביובש שהוצע לו לכהן כשר הביטחון. הוצע גם הוצע, לכל הקדנציה.
העלבונות ההדדיים ישככו ויישכחו ביום שאחרי הבחירות, אבל הדילמה תישאר: האם להיכנס לממשלה או ללכת לעוד סיבוב, כנראה בתנאים נוחים פחות ועם שלושה כשלונות להקים ממשלה. נתניהו הוא מוצר ותיק עם קהל לקוחות נאמן. כחול לבן היא עדיין סטרט אפ בפיילוט. לא בטוח שבפעם הרביעית גיוס ההון הפוליטי שלה מהציבור יצליח שוב. כמעט כל רשימה סמי-אטרקטיבית במרכז עשויה לגרוף יבול מנדטים נאה ולעשות שמות בשתי המפלגות הגדולות.
לפיד לא ישנה את דעתו, גם לא יעלון. מה יעשה אשכנזי במאמציו להקים אחדות האם מול הודעת פירוק השותפות של לפיד יש לו מנוף לחץ אלטרנטיבי, למשל פסק זמן מחוץ לפוליטיקה? לאשכנזי אין ח"כים משלו. הוא האיש הבודד לכנסת. אבל מבחינה מורלית, הליכה לבחירות רביעיות אחרי תוצאה חמוצה ובלי חבר בכיר ברביעייה היא סכנה ברורה ומיידית לכחול לבן, והיא תרחף כעננה כבדה מעל ההתייעצויות הליליות בחדר הסגור.
מתווה הנשיא 2.0
לו התממש מתווה ריבלין, בשבוע הבא אמור היה להתקיים בבית הנשיא טקס שכמותו לא נראה 11 שנה: ראש הממשלה היוצא נפרד בלחיצת יד מראש הממשלה הנכנס.
במקום זאת, יתקיימו במשכן ההתייעצויות החצי שנתיות אחרי בחירות. מתווה הנשיא פקע ברגע שכתב האישום הוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים. הרי הרעיון המקורי של ריבלין דיבר על כהונה עד שיהיה כזה.
האם יהיה מתווה נשיא 2.0? כל מי שמנסה בימים אלה להבין את תכניות הנשיא אל מול השוויון המסתמן בגושים נתקל בחומה בצורה של שתיקה.
ככל הנראה, ובזהירות המתחייבת, אפשר להניח שהשתיקה הזו לא צופנת סוד, אלא מבוכה. לא שפן מסתתר בכובע של ריבלין, אלא ייאוש. ערב בחירות ספטמבר הוא הלקה על חטא הפסיביות שגילה בסיבוב הראשון, והבטיח להיות פעיל יותר. אבל גם המטריה הנשיאותית שפתח מעל ראשי שתי המפלגות הגדולות לא הספיקה, וגם הוא נרטב: כחול לבן האשימו אותו בסיוע לנתניהו, ואילו בליכוד מתחו את המתווה המצומצם שלו עד שכמעט נקרע. גם כך, אין לו חשק מיוחד לצלול אל ביב השופכין הפוליטי. לפני שבועיים השיק יוזמה חשובה ומאוד לא פוליטית למניעת חרמות נגד ילדים בבתי הספר. איש מאושיות הרשת הימניות לא הסכים לשתף את היוזמה, לא בשל התוכן אלא בגלל תועפות האיבה שיש כלפי ריבלין בבייס הליכודניקי. לנשיא יש שנה וקצת לעצב את מורשתו הממלכתית, ומותר לנחש שאין לו שום חשק לבזבז אותה על מהלכי סרק פוליטיים, שגם כך חורגים רשמית מתפקידו המצומצם בהקמת הממשלה.
ולכן הפעם הנשיא לא מבטיח להיות פעיל. השבוע ליטף קואלות באוסטרליה. ודאי לא יצטער אם יוכרז על בידוד גם לשבים מהיבשת המרוחקת, וההתייעצויות יהיו בשיחת וידאו. מבחינתו, שיסתדרו לבד.
פעם, לפני שהכל השתגע
למה לסכם מערכת בחירות אחת אם אפשר לסכם שלוש? שנה של שיגעון, שבסיומה אפשר לספור 13 מיליון פתקים בקלפי ואפס ממשלות, הולידה שני תהליכים סותרים: הציבור הלך למרכז, אבל הפוליטיקה דהרה לקצוות.
בשנה האחרונה, לראשונה זה למעלה מדור, שתי המפלגות הגדולות זוכות לתמיכה של רוב מכריע בציבור. עד שבעים מנדטים ניתנו לליכוד ולכחול לבן. המפד"ל ההיסטורית תיוצג בכנסת הבאה בידי ח"כ אחד, העבודה תרד לשפל של 3-4 ח"כים. מרצ נזקקה לחילוץ בטרם נמחקה.
אבל במקביל, המשטמה בין שתי המפלגות הגדילה מאוד את הכוח של הפוליטיקאים המועטים שנשארו על המדף. ועל כן הבלתי לגיטימיים הפכו ללגיטימיים, הלגיטימיים הפכו לשותפים, השותפים הפכו לשותפים בכירים.
לא היו ימים יפים יותר לכהניסטים ולבל"דיסטים מעונת הבחירות 2019-20. נתניהו חיזר אחר עצמה יהודית לאורך השנה האחרונה כדי להנדס פתרון שימנע בזבוז קולות. מהצד השני, רשימת הרמטכ"לים נירמלה את הרשימה המשותפת בתקווה לקבל את קולותיה, גם אם היא כוללת ח"כית שבעבר הביעה תמיכה במי שניסה להתנקש בגבי אשכנזי ועוד חופן ח"כים שאינם מסתייגים מהרג חיילים.
פוליטיקאים לגיטימיים אבל שוכני אופוזיציה קודמו לשותפים טבעיים: סמוטריץ' ופרץ הם חברים מן המניין בקבינט, ומן הצד השני מרצ, שכבר עשרים שנה לא הוזמנה לאף ממשלה, נלקחת כמובנת מאליה בחישובים העתידיים של גנץ. אפילו ליברמן הסיר את החרם שלו על חברי מפלגת השמאל שפעם הייתה דגל אדום.
ואילו השותפים הזוטרים של פעם הפקיעו מחירים. בחסות התיקו, נפתלי בנט מינף עמדת ח"כ מן המניין לתפקיד שר הביטחון, פן יערוק. אם רק ירצה לערוק (והוא לא) תמתין לו הצעה נדיבה דומה מגנץ, בתוספת תיק מכובד לאיילת שקד. ליברמן עצמו סיפר על הצעות לרוטציה בראשות הממשלה, ולחישות דומות נשמעו גם לגבי עמיר פרץ. במתמטיקה מעוותת, שלושת המנדטים האחרונים לקואליציה שווים יותר משלושים וחמישה הראשונים. אם גנץ או נתניהו יקימו קואליציה צרה, בכירי מפלגותיהם יידהמו למראה התיקים העלובים שיישארו אחרי שכל הטוב נחטף.
אם איכשהו תקום כאן ממשלת אחדות, יחזרו כל השחקנים הקטנים לגודלם הטבעי שייעד להם הציבור. הרשימה המשותפת תשוב למשכן הקבע שלה באופוזיציה, בן גביר לצעוק בהפגנות מול הכנסת, שבה יכהנו הורביץ וסמוטריץ' כח"כים באופוזיציה, ובנט וליברמן יהיו לכל היותר שרים זוטרים. כך היה פעם, לפני שהכל השתגע. תוך שש-שבע מערכות בחירות זה גם מה שיהיה.
