האירוע שמתקרב בצעדי ענק – בזמן שכולם עסוקים במלחמה בין הגושים

חבל, הצלה

עדיין מוקדם לדעת אם 2026 תהיה 1977 החדשה. אבל עוד לפני שהקואליציה הולכת הביתה, אפשר כבר לקבוע ש־7 באוקטובר שלח הביתה את האופוזיציה.

הסקר האחרון לפני 7 באוקטובר ניבא למחנה הממלכתי של בני גנץ – עם איזנקוט ועם סער – 29 מנדטים. לפיד כבר היה במגמת ירידה, אבל עדיין עם 18. לא היה ליברמן ולא בנט, וגם לא גולן. הסקר בדק מה יקרה אם מחאת קפלן תירשם כמפלגה. התוצאה: עשרה מנדטים.

בקואליציה אלה עדיין אותן דמויות ואותן מפלגות, אבל את האופוזיציה כמעט אי אפשר לזהות. מ־47 המנדטים של לפיד וגנץ נותרו לפי הסקרים בקושי חמישה. על חורבות העבודה ומרצ הוקמה מפלגה מאוחדת שאמנם מתאפיינת בעיקר באנשי המחאה, אבל מונהגת בידי מי שהמציא את עצמו מחדש אחרי שקפץ לדרום ב־7 באוקטובר. נפתלי בנט, אף שצלל משמעותית מהשיא אשתקד, מציע יחד עם ליברמן מדיניות ימין לבוחרי מרכז־שמאל, והם זוכים יחד לפי שלושה קולות מאשר לפני הטבח. אז היו אלה המחנה הממלכתי, יש עתיד, מרצ וישראל ביתנו ועכשיו – ישר!, ביחד, הדמוקרטים וישראל ביתנו.
את גנץ החליף איזנקוט – לכאורה לא שינוי משמעותי במיוחד, רמטכ"ל החליף רמטכ"ל בראשות המחנה. ובכל זאת, גלי ההדף מ־7 באוקטובר משפיעים גם כאן.
איזנקוט הוא, כידוע, אב שכול מהמלחמה. האופוזיציה של אז התמקדה ברפורמה המשפטית, זו של עכשיו תעשה בשכל אם תעסוק רק בנושא החרדי. הציבור התרחק משמעותית ממחוללי המחאה, שמרוכזים כולם במפלגת הדמוקרטים. הטבח הרחיק מאוד את האפשרות להקמת ממשלת שינוי 2, בגלל הרתיעה מהמפלגות הערביות וסירובן לכנות את חמאס וחיזבאללה ארגוני טרור. בסקר התאגיד השבוע התברר שאפילו באופוזיציה תומכים שליש בפסילת רע"מ, המפלגה שבלעדיה בנט ולפיד לא היו הופכים ראשי ממשלה.

כידוע, עצם ההנחה שהבחירות בסוף החודש תהיינה המכריעות בתולדות המדינה, לא נשמעה כאן, אולי להפך. אחת הסיבות לכך היא הפער העצום בין עמדות הציבור לבין הפוליטיקאים שמבטאים אותן. הציבור הלך מאוד ימינה, בדיוק כאשר המיאוס, העייפות והאכזבה ממנהיגי הימין הגיעו לשיא, והמפגש החזיתי בין שתי התנועות הסותרות האלה לא יהיה מראה מלבב ולא יוליד עולם חדש אמיץ מאף סוג. למעשה, חסד עשה נתניהו עם האופוזיציה כשהתעקש להתמודד שוב. בלעדיו היא היתה מתקשה מאוד להחליט על סדר יום משותף, והיתה צריכה להציע תוכנית חלופית לזו של הימין.

הצל הארוך של נתניהו מאפיל על הצורך לומר משהו נחרץ. למשל, על האתגר הגדול של הכהונה הבאה, והוא ההשלכות הבינלאומיות של הסוגיה הפלסטינית. הכהונה הקודמת עמדה בסימן עזה, הבאה – בסימן יהודה ושומרון. שאלת הישיבה עם נתניהו כן־או־לא חוסכת את הצורך לפרסם תוכנית ברורה לגבי עתיד השטחים.

ממשל דמוקרטי עוין, ועוד לפניו ממשלים אירופיים אנטי־ישראליים, לא יהססו להטיל עוד ועוד עיצומים. כל בר דעת שהאזין לנאומו האוטו־אנטישמי של שר החוץ הבריטי וצפה בבדיקות בתיקיהם של נוסעים ישראלים באמסטרדם, שמא יש שם חלווה מהשומרון, מבין שהאירוע מתקרב אלינו בצעדי ענק. כרגע איש לא נערך לקדם את פני הרעה, רק נאחז בניסיון הנואש להשיג את המנדט ה־61 מצד כזה או אחר.

שומרים על היציבה

עמוק בלב כולם יודעים זאת. הממשלה היציבה היחידה שיכולה לקום, על פי רוב הסקרים, היא ממשלת אחדות עם רוטציה. נכון, הקודמת של נתניהו וגנץ קרסה בקול רעש גדול אחרי שמונה חודשים בלבד, אבל אפשר לטעון ששתי ממשלות החילופין האחרונות, גנץ־נתניהו ובנט־לפיד קרסו כי לא היו שוויוניות באמת. היה שם מחנה אחד גדול מאוד, והשני קטן, והממשלה התפרקה תחת הלחצים האלה.

אם הסקרים יתממשו ושני המחנות יהיו רחוקים שנות אור מרוב מוחלט, ממשלה שוויונית של שני הגושים, מינוס החרדים והערבים, גולן ובן גביר – ויש אולי דרך החוצה מרצף של מערכות בחירות, שעלול להתרגש עלינו ושסופו אינו נראה באופק.

הציבור פחות מתרשם, אולי זה גם טבעי בימי בחירות שמצטיינים בחידוד עמדות, לא בכינוסים של צו פיוס. ובכל זאת – רק 17% תומכים ברוטציה של נתניהו ואיזנקוט, לעומת 64% שמתנגדים מאוד. בקואליציה שיעור התמיכה גבוה מעט יותר (24% מול 45%) ובאופוזיציה פחות (16% מול 77%). הכי מתנגדים, כמובן, הערבים: 9% בלבד תומכים אל מול 70% שמתנגדים. הם מבינים שבסולחה לאומית שכזו, הם מיועדים לתפקיד הכבש.