שלוש פעמים בשנה וחצי האחרונות התיישב יושב ראש המחנה למשא ומתן דרמטי, חשאי. פעם אחת התיישבה מולו ציפי לבני; בפעם השנייה בנימין נתניהו; בפעם השלישית – אבו מאזן. עם לבני חתם הרצוג על הסכם רוטציה שהתפרק לרסיסים תחת לחץ פוליטי עז, 12 שעות לפני פתיחת הקלפיות. עם נתניהו ניהל מו"מ ארוך ומפותל לאחדות, שהסתיים בהתרסקות פוליטית מהמבזות שנראו במקומותינו. המו"מ המעניין מכולם התנהל מול יושב ראש הרשות הפלסטינית ב-2014.
כשפורסם דבר המגעים לראשונה בעיתון זה לפני כחצי שנה, הרצוג הכחיש. זה עוד היה שלב שבו להכחשותיו על משאים ומתנים עוד היה משקל כלשהו. די ברור למה הסתיר בזמן אמת את פגישותיו החשאיות עם נתניהו, אבל החבאת ההסכם הסודי עם אבו מאזן מוזרה במיוחד. הרי כשהראיס נפגש עם יושב ראש האופוזיציה, היה ברור שלהסכם אין תוקף משפטי. הוא נועד לשמש מצע לבחירות שבאמצעותו תנסה האופוזיציה הישראלית לקעקע את טענת הממשלה שאין פרטנר (טענה שבאופן אירוני משהו השמיעה באותם הימים השרה דאז ציפי לבני) ולהחליף את השלטון.
פרטי ההסכם היו אמורים לזעוק אלינו מכל באנר באינטרנט ומכל שלט חוצות בכביש ירושלים תל אביב: סוף הסכסוך, חזרה סמלית של פליטים, מדינה פלסטינית על מאה אחוז מהשטח, משטרה בינלאומית על הר הבית, חילופי שטחים. מדוע, אם אכן היה הסכם כזה, הרצוג החביא אותו?
בחירות 2015 מצאו אופוזיציה שברחה מהשלום כמו מאש. חיפשתי השבוע בקבוצת הווטסאפ של המחנה הציוני את המילה שלום, אבל היא לא הופיעה שם. הרצוג ולבני החביאו מהציבור את ההסכם הדרמטי שאליו הגיעו ואותו רצו לקדם. ברגע האמת הם בחרו לקדם נושאים כמו סייעת שלישית ומחזור בקבוקים בבית רה"מ. מסע הבחירות שלהם היה הרבה פחות שמאלני מזה של היו"ר הקודמת יחימוביץ' בבחירות 2013. היא דיברה על מתווה קלינטון וחלוקת ירושלים, אבל הרצוג הבטיח לשמור על נתניהו מאוחדת, והתכוון כמובן לירושלים. שבועיים לפני הבחירות הרצוג התעקש להגיע לביקור בגוש עציון, והבטיח שהגוש כולו (כולל נוקדים ותקוע) "יהיה חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל בכל מצב ובכל הסדר". היום אנחנו יודעים שהרצוג לא אמר אמת ב-2015, או לבוחרים הישראליים או למנהיג הפלשתיני.
הרצוג לא העז להציג את ההסכם לציבור כי ברגע האמת נבהל מתגובה קשה של הבוחרים בישראל. הוא ידע שסיכוייו לחולל מהפך יתאדו אם תתברר עצמת ויתוריו. זה משתלב היטב במגמה היסודית של הליכה ימינה של הבוחרים בישראל: לפיד חוזר בו בפומבי מתמיכתו כעיתונאי בחלוקת ירושלים ("אתה באמת מתכוון לעמת אותי עם כל משפט שלי מהעבר?" תהה באוזני הח"מ כשעומת עם אמירתו זו לא מזמן). בליכוד ראו בפרסום הפרטים הוכחה שניצחונם אשתקד הציל את ישראל מנסיגה חסרת תקדים. סביר יותר שהיה קורה משהו אחר: ראש הממשלה הרצוג, עם שר הביטחון ליברמן, שר האוצר כחלון ושר הפנים דרעי, לא היה מעז ללכת עד הסוף עם עמדותיו. הוא כתב הסכם מגירה עם אבו מאזן, אבל לא העז לצאת מהארון.
