מבלי להיכנס לסד"כים ולספור טייסות קרב וסוללות נ"מ, ברור למדי שתקיפה באיראן, הנושא מספר אחת בחדשות השבוע, מצריכה מנהיגים נחושים, בעל תודעה היסטורית, שמוכן לקחת סיכונים. ליד סעיף התודעה ההיסטורית אפשר לסמן וי. ראש הממשלה ושר הביטחון מהרהרים רק באיראן, בשכבם ובקומם. כל נאומיו החשובים של נתניהו, אפילו זה המפורסם בבר-אילן ואחיו הלא פחות ידוע בקונגרס השנה, נפתחו בסכנה הטהרנית. ברק מצידו יכול לגבות תמלוגים על השימוש במילה צנטריפוגות. הוא עשה מהן כוכבות.
ההיסוס הגדול הוא לגבי נטילת הסיכונים. הפוליטיקה מלמדת אותנו שאין שני ראשי ממשלות, אחד ליום-יום ואחד לעשיית היסטוריה. בגין שנהג במפלגתו כשליט יחיד הוא אותו בגין שהפציץ בניגוד לדעת כולם את הכור העירקי. אולמרט מהיר ההחלטה עד פזיז שהכרנו כפוליטיקאי שנים הוא גם אולמרט שהחליט לצאת למלחמה בהתראה של שעתיים ולהשמיד את הכור בסוריה.
התיאור המתאים של נתניהו וברק נמצא היכנשהו על הציר שבין זהיר להססן. ראש הממשלה הבטיח לפני הבחירות למוטט את שלטון חמאס, אבל לאחריהן שמר בעקביות על סטטוס-קוו מול שליטי עזה. הוא נמנע סדרתי מהסלמה בדרום, כולל אחרי המתקפה של חודש אוגוסט. קדימה האיצה בו לפתוח במבצע רחב, אבל ראש הממשלה הסתפק בתגובה מינורית יחסית. כהונתו הראשונה הייתה דומה: היא לא כללה אף מבצע נרחב. הפעולות הביטחוניות הבולטות של שתי הקדנציות שלו הם החיסול הכושל של משעל בירדן והחיסול המתועד-מדי של אל-מבחוח בדובאי. ספק אם אלה הגבירו את התיאבון שלו לפעולות של בחורינו המצוינים מעבר לגבול. ראש הממשלה עם זמן הכהונה השלישי באורכו מאז קום המדינה רשם בשש שנותיו במשרד אפס מלחמות ואפס מבצעים צבאיים.
גם במישור הפוליטי, נתניהו נמנע: נמנע בדרך כלל מלהרגיז את ליברמן, מלחרוג מגדר מילים בניהול התהליך המדיני, נמנע מלפנות מאחזים או להרחיב את ההתנחלויות. גם את עיסקת שליט הוא העביר רק לאחר שגיבש רוב עצום. ההתנהלות הזו גורמת שכמעט כולם לא יהיו מרוצים לפרק זמן זה או אחר, אבל לא במידה כזו שתגרום להם להפילו מהשלטון.
אז איך אפשר להסביר בכל זאת את התגברות הסימנים לתקיפת-סתיו מתקרבת? ההסבר המקובל הוא הרצון של בכירי מערכת הביטחון לוודא שתקיפה באיראן אינה עומדת על פרק. ברשותכם, שני הסברים אלטרנטיביים, אולי משלימים: הראשון, פרוזאי מאוד, נוגע לקמפיין של הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי. הרא"ל במילואים נלחם בימים אלה על עתידו במשרדי מבקר המדינה, בפרשת גלנט-הרפז המפורסמת. הדלפות שיטתיות על סכנת תקיפה מתקרבת ישרתו את הקו שלו, שהסיבה להדחתו לא הייתה פרשה מביכה שמערבת סמסים ונוכלים, אלא התנגדות עקרונית למבצע דרמטי.
ההסבר השני לא פחות קונספירטיבי: נתניהו וברק מעוניינים לחזק מול העולם את תדמית המופרע כדי לעודד פעולה בדרכים אחרות. האופציה הצבאית ספגה מכה אנושה מאז אמר ראש המוסד לשעבר דגן שישראל לא מתכננת שום מתקפה על הכורים, אבל סדרת כותרות ראשיות יכולה לשקם אותה. מה שמחזק את ההסבר הזה הוא גל ההתבטאויות של רה"מ ושר הביטחון בעצמם, השבוע בכנסת. ממש בזמן שמקורביהם הזהירו מפני עיסוק פומבי בנושא, נתניהו הצהיר מעל דוכן הנואמים ש"אופציית התקיפה היא אבן יסוד בכוח ההרתעה". יום אחר-כך, ברק סיפר לועדת הכספים כי "ייתכן שבשנה הקרובה נצטרך להגן על עצמנו בלי עזרת מעצמות אזוריות או אחרות". אומרים שאם מריצים את ההקלטה אחורה, אפשר לשמוע את המילים "תחזיקו אותי" בפרסית.
אם יש בכל זאת התפתחות בסוגיה השבוע, היא ההבנה שהקונצנזוס הישראלי סביב דרך הטיפול באיראן נסדק. עד לאחרונה היה מקובל לומר שבנושא הגרעין אין קואליציה ואופוזיציה. השבוע קמה כזו. ביום שני השבוע השמיעה לבני דברים רבי משמעות בכנסת, בקוראה לנתניהו להאזין לראשי מערכת הביטחון. שלי יחימוביץ', שעלתה אחריה, הייתה כתמיד ברורה יותר: "כל דבריו של נתניהו נשמעו כמו הכנה מחושבת להרפתקה מופקרת ומגלומנית. לא אכנס לפרטים, אף שהדיון על כך כולו בחוץ, אבל מראש אנו מתרים בראש הממשלה נתניהו ובשר הביטחון ברק: היזהרו. לא נגבה אתכם בהרפתקה הזאת". יחימוביץ' עשתה בפומבי את מה שאחד מקודמיה בתפקיד, שמעון פרס, עשה לפני שלושים שנה. הוא הזהיר אז את ראש הממשלה בגין שתקיפת הכור העירקי תשאיר את ישראל כ"ערער בערבה". ליחימוביץ', למרבה הצער, עוד אין את הפריבילגיה לאזהרות חשאיות כאלה. שמונת המנדטים של מפלגת העבודה לא מעניקים לה את כרטיס יו"ר האופוזיציה שמזכה בפגישות חודשיות עם ראש הממשלה.
מהנעשה בקרקס
"במושב הזה נהיה אופוזיציה לוחמת", הודיע ח"כ איתן כבל לחברי סיעת העבודה. כבל, שחקן נשמה שכמותו, דרש מהם לדווח לו על בסיס שבועי מה עשו בוועדות הכנסת כדי להפיל את הממשלה. מזכירות הכנסת עדיין לא צריכה להיכנס לכוננות הצפה של שאילתות והצעות לסדר. שש שעות בלבד אחר-כך, התייצב רק כבל עצמו מכל חברי הסיעה להצביע אי-אמון בממשלה. זה היה אקורד פתיחה מביך למדי לעידן יחימוביץ' בראשות העבודה.
כדי להבין זאת די היה להביט בפרצופו הנפול של בנימין בן-אליעזר, אדם שדומה כי הטיפול הרפואי המשמעותי ביותר שעבר בשנה האחרונה לא היה מלחמתו ההירואית בדלקת ריאות קשה אלא הניתוח המהיר להפרדתו מכורסת המיניסטר. פואד, ברוורמן ורוב חבריהם יכולים להיות התמונה במילון תחת ההגדרה "אופוזיציה רופסת".
אחר-כך פואד ביקש את רשות הדיבור כדי להזהיר, על פי צו האופנה, מפני פעולה ישראלית באירן. "אני מאוד מודאג ממה ששני הליצנים האלה יעשו", הזהיר מי שהיה שמח להמשיך ולעבוד תחת שני הליצנים האלה לולא נגזל ממנו משרד התמ"ת אשתקד. תסמכו על בן-אליעזר וחבריו שכבר ימצאו דרך ליישב בין איבתם הנוכחית לממשלה לנכונותם הנצחית לכהן בה. הם לא ליצנים, כמובן, אבל העקרונות שלהם גמישים כנערת קרקס.
