ערב ראש השנה תש"פ היה בנימין נתניהו פוליטיקאי מוכה: מפלגתו כבר לא הייתה הגדולה מכולן, הגוש שלו התכווץ קשות, ימיו היו ספורים. הוא היה מוכן להסתפק בתשעה חודשי כהונה, ולפרוש. זה המקסימום שתכנן לחלץ מהשנה שמסתיימת היום.
האם זו הייתה שנה נפלאה או איומה עבורו? מחד, הוא חילץ רוטציה ממלתעות התבוסה, וכנראה בחירות חדשות ממלתעות הרוטציה. כחול לבן, הגדול שבאיומים על שלטונו התפרקה ושרידיה מוסיפים להתחלק כמו אטומים (חוסן לישראל, דרך ארץ, יש עתיד וכנראה שלח שבדרך). גוש הימין גדול מאי פעם, אף מועמד אמיתי לא מתייצב מולו ולקינוח – חתם השבוע על הסכמי שלום עם שתי מדינות ערביות, כשעוד חמש בדרכן: עומאן, סעודיה, סודן, מרוקו ואחת נוספת.
ישראל קמה כאי אירופי. מזג האוויר היה מזרח תיכוני וכך גם רוב אוכלוסיית המדינה מיומה הראשון, אבל כל השאר פנה מערבה: האוכל מפולין, הספורט לרוב באירופה, התרבות מאמריקה. גם ההסכמים עם אש"ף, ב-1993, לא נועדו להשתלב במרחב אלא להדחיק אותו, להיפטר ממנו. אוסלו רחוקה מאוד מעזה.
צחוק הגורל שדווקא נתניהו, אולי המערבי שבכל ראשי ממשלות ישראל, לא דובר ערבית כמו שרת, לא טורקית כמו בן גוריון וללא אלפי שעות של שיחות עם מכרים ערבים, הוא האיש שפותח במסע מזרחה. אחרי שנים של מו"מ עקר עם פרטנר פלסטיני, מצא שותפים כלבבו:
כמותו גם הם במזרח, וליבם בסוף מערב. היה משעשע משהו לגלות שמכל הדוברים בטקס דווקא המארח, נשיא ארה"ב, היה בעל האנגלית הבסיסית ביותר. נתניהו ושר החוץ של האמירויות ליהטטו במבטא מושלם, בעוד שטראמפ הסתפק בכמה "טרמנדס" לתיאור הסכם אברהם.
ומהצד השני, הקורונה. ההישג המסתמן יוצא דופן: כינון מעין ברית נאט"ו יהודית-ערבית במזרח התיכון: סעודיה, האמירויות ועומאן מול איראן. אבל בדעת הקהל הוא מחוויר כרגע אל מול כישלון הטיפול בגל השני. ישראל כבר לא בבידוד, אבל המשלחת הישראלית ששבה מוושינגטון כן. כיו"ר אופוזיציה צעיר נכנס נתניהו היטב לפער שבין אופוריית המדינאים בגן הורדים ובין תוגת הישראלים בבית. דבר דומה עלול לקרות לו עכשיו, במרחק העצום שבין פתיחת הקו הישיר לאבו-דאבי ובין הגבלת היציאה ל-500 מטר. כבשנות אוסלו, גם עכשיו אי אפשר לשבת בבית קפה בלי חשש: אז ממחבלים מתאבדים, היום – מרסס טיפתי. ואת המחיר תשלם ממשלתו. לא תנאי פתיחה מושלם לשנה שבה יעלו עשרות עדים על הדוכן בבית המשפט המחוזי.
אמרו זאת על שנים רבות בעבר, אבל תשפ"א (ראשי תיבות: תהא שנה פחות איומה) באמת תכריע את גורלו של נתניהו. אם לא ייצא בדצמבר אל הבחירות הוא ייאלץ להיפרד בסיומה מבלפור, כנראה לתמיד, ולהתמודד במשפט קשה כמעט כאזרח מן השורה. אם ייצא לקמפיין באמצע גל שלישי, אולי סגר שלישי, הוא עלול להיחבט ברצפה. הוא מזנק מספינה בוערת אל ים שורץ פיראנות.
הקורונה הפוליטית
מה עבר לנתניהו בראש, כשהשקיף מהמרפסת ולצידו, צמוד צמוד, שניים ממנהיגי המפרץ? סביר להניח שאחת המחשבות הייתה: "ומה אם לאחד מהם יש קורונה?". לבית ראש הממשלה בירושלים נכנסים עם מסיכות וערדלי פלסטיק, אבל לבית הלבן אין כניסה עם מסיכה. ספק אם בכל ארבע שנות שיתוף הפעולה ביניהם התגלתה בין נתניהו וטראמפ מחלוקת כה יסודית, כה קוטבית, כמו בשאלת צעדי הריחוק החברתי והקורונה. לו היו יריבים פוליטיים, נתניהו היה מכנה את טראמפ "מפיץ מחלות" וזה היה מציע לו בתגובה לשתות אקונומיקה, אולי יעזור.
ההבדלים בין שני המנהיגים עוד הגיוניים בהתחשב באופיים ובהשכלתם. אבל מה יהא על הטירוף הקולקטיבי שאחז באזרחי ארצות הברית וישראל? כמו בכל נושא עלי אדמות, גם היחס למגיפה נגזר בישראל מהשאלה מה חושב על כך ביבי, ובאמריקה – מה דעתו של טראמפ. סקרים בארצות הברית הראו ש-86 אחוז מהדמוקרטים חובשים מסיכה באופן קבוע, ואילו בקרב הרפובליקנים הרשומים – 48% בלבד. לא השקפות אפידימיולוגיות שונות עומדות ביניהן אלא האובססיה למנהיג.
בישראל, על פי סקרים רבים (מאגר מוחות, מדגם, דיירקט פולס) היחס הפוך בדיוק: הימין תומך בסגר כללי בפער של 26%, ואילו בשמאל יש רוב שמתנגד. ככלל, תומכי נתניהו מעניקים יותר גיבוי לצעדים דרקוניים מאשר מתנגדיו. באמריקה הובילה פוקס ניוז השמרנית את "מקהלת הכל סבבה" – ההגדרה הקולעת של פרופסור גבי ברבש – ואילו בארץ מכחיש הקורונה יורם לס הצטלם מחויך באחת מהפגנות בלפור בשבועות האחרונים. הקורונה תוארה על ידי יאיר גולן כ"אחיזת עיניים" ומשה יעלון טען שהסגר הוא קונספירציה לחיסול הדמוקרטיה. הרהור עגום: אם נתניהו היה מזלזל במחלה וטראמפ נחרד ממנה – שני הצדדים היו מסתדרים תוך רגע בעמדות ההפוכות.
אמריקה בצד, הביביאדה שכולנו לפותים בה היא מחלת הרקע שמסייעת לקורונה להכות בנו כך. למעט הפוגה קלה בתחילת הגל הראשון, המשכנו להתקוטט כן-בלפור-לא-בתי-כנסת לאורך כל הקיץ האחרון. גם ממשלת האחדות שנועדה לרפא את האובססיה הזו נרמסה חיש קל תחת רגלי הניצים. גנץ התאדה. את המחיר אפשר כבר לסכם: עוד מאתיים אלף מובטלים, מאה אלף נדבקים, 700 מתים ושלושים מיליארד שקל. ותשפ"א עדיין לפנינו.
על סדר היום: סיבים אופטיים
שעה קלה על כלכלה: מתווה הסיבים האופטיים פוטר את בזק מהחובה לפרוס תשתיות אינטרנט מהיר בכל הארץ, ומאפשר חיבורם של מיליוני ישראלים במהירות גלישה גבוהה לאין שיעור מזו הנוכחית. הצורך בהתנעת המתווה גבר עם פרוץ הקורונה, כשרוב הפעילות העסקית והחינוכית בארץ עברה להזדחל באינטרנט הנוכחי, עד כדי חשש להגעה לשיא הקיבולת.
אבל עם כל הכבוד לענייני תקשורת, מתחבאות כאן שתי פצצות עומק משפטיות. הרי מתווה הנדל כמעט זהה למתווה שקידם בזמנו מנכ"ל המשרד, שלמה פילבר עם השר, אחד בנימין נתניהו. זו אחת הפרשיות במרכז תיק 4000, שבה קיבלה לכאורה בזק הטבותו שלא אמורה הייתה זכאית להן.
לכאורה, נתניהו אמור היה לדאוג שההצעה תובא להצבעה, לצאת מהחדר בשל נגיעתו בעניין, ואז, כשתעבור בקול גדול, לנופף בכך במשפט: הנה, המתווה שטענתם שסתר את דעות המומחים אומץ על ידי פוליטיקאי מתחרה באיחור משווע של שנים. זו ההוכחה שפעלתי באופן ענייני. עד המדינה פילבר מצייץ ברוח זו מזה תקופה.
אבל בפועל, ההצבעה נדחתה שבוע, ועוד שבוע, ועוד אחד. מדוע מנע נתניהו מעצמו את המתנה הזו? הסיבה לכך היא אירוע משפטי מגה-דרמטי אחר: הנבצרות. כדי להעלות את הנושא, אמור היה נתניהו להעביר באופן חד פעמי לשר אחר את הסמכות לקבוע את סדר יומה של הממשלה. ראש הממשלה מצוי בימים אלה בסכסוך מר ועקר מול היועץ המשפטי לממשלה בשאלת הסדר ניגוד העניינים שלו. כנראה שסבר שויתור, ולו רגעי, על סמכותו העליונה כראש ממשלה – קביעת סדר היום – היא תחילתו של מדרון חלקלק שיסתיים בהפקעת סמכויות נרחבת יותר.
חודש וחצי שכבה הרפורמה על שולחן מזכירות הממשלה ללא סימני חיים, עד שאושרה השבוע פה אחד. מה נשתנה? שליחים באו ויצאו בין משרד התקשורת, משרד ראש הממשלה ולשכת היועץ. ייתכן שהועברו מסרים מרגיעים שהטלת קביעת סדר היום על שר אחר לא תהווה תקדים, ייתכן גם שמישהו הסביר למי שצריך להסביר שדווקא עיכוב מהלך חשוב בשל שיקולים הקשורים למשפט עשוי ללמד על פגיעה בתפקוד נתניהו ולסייע למנדלבליט להכריז על נבצרות. לפחות נטפליקס לא תיתקע בחורף הקרוב.
שתי הערות: על ועדה ומסרון
הועדה: האיום הבא על עתיד הקואליציה מתחבא בסעיף 28 לחוק ועדות החקירה. "אין בחוק זה כדי לגרוע מסמכותו של שר למנות עודת בירור לשם בדיקת עניין שבתחום תפקידיו". הליכוד נכשל פעם אחר פעם בניסיון לבדוק את התנהלות מערכת אכיפת החוק, אגב הפרסומים בשנה האחרונה על תפקודה בהקשר לחקירות נתניהו. בממשלת המעבר מנע זאת היועץ המשפטי לממשלה, ובממשלת האחדות – ראש הממשלה החליפי.
אבל לשר אמיר אוחנה הוצע לאחרונה לבחון הקמת ועדה שתבחן את תפקוד המשטרה והמחלקה לחקירות שוטרים. סמכויותיה אמנם מצומצמות, אבל הוא יכול להעמיד בראשה את השופטת בדימוס הילה גרסטל; את שר המשפטים לשעבר דניאל פרידמן; את מנכ"לו דאז, גיא רוטקופף. מה תעשה כחול לבן במקרה כזה? ואיך תנהג אם אחרי הדוח הראשון, יביא הליכוד את ההחלטה להפוך אותה לוועדת בדיקה ממשלתית?
תקציר שירי החורף הבא, כמו ששר מאיר אריאל, הוא זה: בנט ולפיד יתמקדו בכישלון הממשלה. נתניהו יבליט את הישגיו המדיניים ואת עוולות הפרקליטות. כחול לבן תתגאה בלחיצה על הבלמים של הליכוד בדיוק באותו נושא. ועדה כזו משתלבת היטב עם סדר היום הפוליטי של נתניהו, אבל מתנגשת חזיתית בזה של גנץ. מה יעשה ראש הממשלה החליפי?
המסרון: תכתובת הווטסאפ הענפה של יאיר לפיד ועפר שלח פסקה באחת, ביום שבו הודיע האחרון על דרישתו לקיום פריימריז ביש עתיד. ההודעה האחרונה שוגרה מלפיד לשלח: "עפר. תתקשר", נכתב בה. שלח לא החזיר צלצול. הוא היה בכניסה לאולפני הטלויזיה, להתראיין על דרישתו, וראה בכך מלכודת דבש שנועדה למתן את הביקורת. מאז לא נוצר ביניהם קשר. יש עתיד מחילה עכשיו על שלח את כללי הדוברות של הליכוד על מתנגדיו: עוד בטרם התראיין, כבר משוגרת למערכת התגובה החריפה. הזוג הגרוש מוסיף לגור כעת באותו הבית מטעמי נוחות, אבל הצלחות כבר נשברות.
