בלי ששמנו לב, הסיפור הגדול של סבבי הבחירות הוא גדילת המרכז והתכווצות השמאל. שני הח"כים הנותרים מלבד עמיר פרץ מושכים לכיוונים נוספים, והיום תתקבל ההכרעה. ומה יקרה גם אם פרץ יפסיד?
היום תצביע ועידת העבודה, בפעם האחרונה בחייה, על כניסה לממשלה. זו תהיה הצבעה דיגיטלית למפלגה אנלוגית, שלא השכילה להתחדש ועל כן התכווצה לשלושה מנדטים, בדיחה בלי שפם.
עמיר פרץ כבר לא רלוונטי: האיש שעזב וחזר ועזב וחזר ונכנס לממשלת נתניהו ויצא ועכשיו שוב. התעלמותו מהעובדה שהוא נכנס לממשלת נתניהו והיתממותו ש"חתמנו הסכם עם כחול לבן" מזכירה את ביל קלינטון שעישן גראס "אבל לא לקח לריאות". כמה פאתטי.
בסוף, זהו קרב בין איציק שמולי למרב מיכאלי, שעוסק בשאלה: איפה תסיים מפלגת העבודה את חייה העצמאיים, לאיזו מכונת הנשמה תחובר:
שמולי רוצה חיבור לכחול לבן כדי להקים מחדש את ה"ניו לייבור" – מפלגה ממלכתית, מרכזית רלוונטית; מיכאלי מצהירה על רצון בשיקום העבודה כמנהיגת המרכז-שמאל. אבל התוצאה עשויה (לדעתי) להיות חבירה למרצ למפלגת שמאל אחת מחודדת.
מבחינה אלקטורלית ברור איפה יש קולות לחפש: הסיפור הגדול, העצום ממש של בחירות 2019-2020 איננו נתניהו, אלא התרסקות השמאל הציוני ל-6 מנדטים וגדילת המרכז לשיא היסטורי של למעלה ממיליון מצביעים, שלוש פעמים.
מיכאלי משוכנעת שיש לה סיכוי. ההיסטוריה מלמדת שועידת העבודה מעולם לא הצביעה נגד כניסה לממשלה. אפשר להניח שגם אם תנצח, פרץ יעזוב את העבודה וידהר לממשלה. עבורו זה לא יהיה תקדים. צירי העבודה צריכים להחליט למי הם תורמים את איברי המנוחה – לשמאל או למרכז. זו ההכרעה.
